ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ייצא בשבוע הבא לביקור נוסף בהודו. אמנם לישראל יש יחסים דיפלומטיים עם המדינה השנייה בגודלה בעולם במונחי גודל האוכלוסייה, זה 25 שנים, אך רק בשנים האחרונות היחסים התהדקו. ראש הממשלה נרנדרה מודי הוא ידיד ישראל, ולא רק הוא.
הודו היא מדינה חקלאית מיוחדת במינה. אמנון אופן, נציג הקונצרן ההודי ג'יין (Jain) הפועל בהודו כבר 25 שנה ויתלווה למשלחת ראש הממשלה, מספר ש־130 מיליון חקלאים הודים עובדים בחוות פרטיות קטנות. לחקלאי ההודי יש חווה בגודל של דונם אחד ועד 4 דונם.
ההיגיון הכלכלי אומר שעם השנים החקלאים אמורים להתאגד למעין כפרים, או לכל התאגדות אחרת שתיתן יתרון לגודל, אך אופן אומר שזה עניין תרבותי ואפילו אמוני שמותיר את החקלאי ההודי אינדיבידואליסט - אמונה שהמהטמה גנדי הטיף לה.
ובכל זאת, הישראלים, יותר מתושבי כל מדינה אחרת, הצליחו למצוא את הגשר להודו ולחלוש על שוק ההשקיה בה. באופן מסורתי החקלאים ההודים השקו את שדותיהם בשיטת ההצפה. ישראל הביאה את הטכנולוגיה של המיקרו־השקיה, וכיום 80% מהשוק הזה נשלטים על ידי חברות ישראליות.
אופן מספר שהדרך לעשות זאת לא פשוטה, אבל אפשרית. מודי מקדם את המדיניות של "מייד אין אינדיה" - לייצר בהודו - ולכן להודים אי אפשר למכור טפטפות, למשל, אבל אפשר למכור להם ידע ויחד איתם להקים מפעלים לייצור טפטפות. את זה הבינו מזמן בשותפות הישראלית בין קיבוץ נען לקיבוץ דן, שחברו לקונצרן ההודי ג'יין ויחד הקימו את השותפות "נען־דן־ג'יין".
כיום מדובר בשוק של 800 מיליון דולר שבקרוב מאוד יגיע למיליארד, אך רחוק ממיצוי ולדעת אופן הוא יגיע בשנים הקרובות גם ל־4 מיליארד דולר, מכיוון שהממשלה שם מעודדת את המעבר להשקיה חכמה, שגם מגדילה את איכות התבואה והפריון.
נתניהו מזהה בהודו את הפוטנציאל האדיר. מדובר בשוק בתולי. תת־יבשת אדירת ממדים עם אוכלוסייה של כמעט 1.3 מיליארד בני אדם, שנמצאת בתחילתה של מהפכת המודרניזציה. ישראל מתאימה להודו משום שאין לנו צורך למכור כושר ייצור, או מחצבים, אלא ידע, בדיוק מה שהודו צריכה - מיזמים משותפים.
לדעת אמנון אופן, שבעבר שימש מרצה לחקר ביצועים בטכניון ועם הידע הזה הגיע להודו, ההודים צריכים את שיתופי הפעולה בעיקר בתחום החקלאי, ולא בהכרח בתחום הצבאי־ביטחוני. אפילו מבחינה פוליטית, הממשלה שם צריכה את הפיתוח החקלאי - מדובר בענף הגדול ביותר בכלכלת הודו.
הסיוע הממשלתי לחקלאי מחזיר את עצמו בכל הרמות - הכלכלית, הסביבתית, הפוליטית ועוד. לדעת אופן, גם השקעה של ישראל בהיקף משמעותי של מיליארדי שקלים תצדיק את עצמה. הוא סבור כי יש לחתום על הסכם כלכלי לביטוח סחר ולמתן אשראי שיסייע לקידום העסקים בין המדינות.
מבחינת ישראל מדובר גם בפיזור סיכונים חשוב בין הכלכלות של ארה"ב ואירופה, שפועלות כיום בסיכון גבוה ובסביבת צמיחה מוגבלת, לבין המדינה הענקית שכבר כעת רושמת צמיחה הגדולה פי שלושה ויותר מהמקובל בעולם המערבי.
ה"צבר" והטנק
זוכרים את סאיטקס? אפי ארזי היה מחלוצי ההיי־טק הישראלי כשהקים את החברה בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת. בזמנו היא נרשמה למסחר בארה"ב ובימיה היפים העסיקה כ־4,000 עובדים. בימים שבהם עולם הדפוס נחלק לקדם־דפוס ולדפוס. קדם־דפוס היה תהליך שהחל בהכנת פילים לכל גיליון, למעשה ארבעה גיליונות שקפים, כל שקף בצבע אחר, שהודבקו זה על גבי זה ויצרו תמונה.
את התמונה הקרינו על לוחות מתכת ואלה הוכנסו למכונת הדפוס. אגב, גם גיליון זה הודפס באמצעות לוחות, אך כיום כבר לא מכינים שקפים. ארזי, שעסק בעיבוד תמונות במשקפות חלל, ראה את דרך הקיצור ועבד על עיבוד תמונות דפוס, המוכר כיום כדפוס דיגיטלי - ישירות מקובץ תמונה למכונת הדפוס.
אמנם סאיטקס נמכרה לפני כ־13 שנים לענקית המדפסות HP, אך סאיטקס הישראלית עדיין חיה ופועמת בה. בנתניה ובקיסריה מועסקים 500 עובדים. החברה מפתחת ומייצרת מכונות דפוס דיגיטלי בפורמט רחב - לגיליונות של 2.5 מטר ויותר. כבר כיום היא מוכרת ביותר מ־100 מיליון דולר בשנה.
גולת הכותרת של החברה כיום היא מכונה להדפסה דיגיטלית על קרטון, שעומדת לחולל מהפכה לא רק בעולם הדפוס, אלא גם בעיצוב המוצרים ובשיווק. שוק אריזות הקרטון מגלגל כיום 150 מיליארד דולר וכמעט כולו מודפס בדפוס אנלוגי.
המכונה, שמכונה "צבר", הראשונה בסדרה, מורכבת בימים אלה ב"דפוס כרמל פרנקל", מדפיסה באיכות של מדפסת לייזר צבעונית, על קרטון, במהירות של פי 10 מהגרסאות הקודמות ובאמצעות דיו על בסיס מים - שאינו מסוכן בבואו במגע עם מזון, כמו קרטון פיצה. כך שדי ברור שכל בעל בית דפוס בעולם, שיחשוב לרכוש מכונה להדפסה על קרטון, לא ירכוש עוד מכונות מהדור הקודם, כי זו המיוצרת כאן זולה יותר ואיכותית.
מנכ"ל החברה בישראל, דוד תומר, הציג בפניי את המכונה המרשימה, קו ייצור מדהים של 36 מטר שתוכנן ויוצר בישראל, ומכאן עומד לצאת לבתי דפוס מתקדמים בכל רחבי תבל. החברה מסוגלת לייצר כיום כ־10 מכונות בשנה, אך כבר ב־2019 היא תעבור לייצור מוגבר יותר של עשרות מכונות ואחר כך יותר.
כששומעים את הסבריו של תומר, אי אפשר שלא להידבק בהתלהבות, מכיוון שמדובר למעשה בכל מה שיפה בישראל - מזהים בעיות, מסתערים ומוצאים פתרונות. שורה ארוכה של פטנטים נרשמו לצורך בניית המכונה הזו. הבסיס שלה הוא ה"טנק", הדומה לשרשראות המניעות את הכלי הצבאי.
גיליונות הקרטון הגלי מוצמדים אליו באמצעות שמיכת גומי ייחודית השואבת את הקרטון. מעליו נעים כמיליון "נחיריים" - פתחים קטנים היורים טיפות צבע על הקרטון. מאות אלפי ראשי דיו, שמזכירים את ראשי הדיו במדפסת הביתית, מורכבים מעל הנחיריים ומוזנים באופן ממוחשב מפחי הדיו, שגם הם פיתוח ישראלי. משם הקרטון עובר ליחידת ייבוש ולציפוי מיוחד לשמירה על הצבע. אחר כך הקרטון נפלט להמשך חיתוך וקיפול.
כמו יתר החברות שעומדות בחזית הטכנולוגית, היחידה הישראלית ממשיכה לגייס עובדים. לאחרונה היא גייסה 70 עובדים, ומחפשת 50 נוספים. למעשה, כל הצמיחה בהיי־טק בישראל נזקפת לזכות החברות הרב־לאומיות המקימות כאן מרכזי מחקר ופיתוח. במקרים רבים כשהמו"פ כאן, אז גם הייצור כאן.
מכונה כזו, שנראית תעשייה כבדה, היא למעשה טכנולוגיה בלבד. אם המכונה הזו מוצעת בשוק תמורת 5 מיליון דולר, ניתן להעריך ששווי הברזל שלה עומד על אלפי דולרים בודדים. כך שגם בייצור של עשרות מכונות בשנה - אין היגיון בהעברת הייצור למקום אחר. זו למעשה הנוסחה להצלחה ולשילוב יותר עובדים בהצלחה הישראלית, אחרי שהם ישתחררו מהמנגנונים הציבוריים וההתאגדויות של העולם הישן כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו