"Fire And Fury", ספרו של מייקל וולף על הבית הלבן בהנהגת טראמפ, הוא ספר רכילות יותר מאשר כל דבר אחר, אבל מדובר ברכילות מרתקת כך שאין זה פלא שהספר הפך בן לילה לרב מכר. התיאור של חלק מן האירועים אשר התרחשו בשנתו הראשונה של טראמפ בשלטון מעורר תמיהה, חלק מעלה חיוך, וחלק מדאיג, בהנחה שהאירועים אכן מדויקים, וזו הנחה שאינה מובנת מאליה. זהו סיפור על איש שרצה, לכאורה, להשתמש במערכת הבחירות רק ככלי לפרסום עצמי ועסקי, ומצא עצמו מנצח. זוהי תזה מעניינת, אשר קשה מאוד להוכיחה.
אישית, קשה לי מאוד להאמין שאדם עושה מאמץ שכזה רק כדי להפסיד בכבוד, וסביר הרבה יותר שטראמפ אמר לעצמו - הלוואי שאנצח, אבל גם אם אפסיד, יהיה זה הישג פרסומי אדיר, סוג של קרן גידור אישית.
אלא שהסיפור האמיתי כבר אינו כרוך בשאלת המניע של טראמפ לרוץ, אלא בשאלת הנהגת העולם החופשי בשלוש השנים הבאות. הפתרון אינו טמון, לדעתי, במהלך ממושך להביא להדחתו של הנשיא באמצעות מזכירי המדינה הבכירים, והעברת השרביט לסגנו מייקל פנס. לא קרה שום דבר חדש מאז הכריז טראמפ כי גם אם יעמוד בלב השדרה החמישית בניו יורק, ישלוף את אקדחו ויהרוג מישהו, יזכה במחיאות כפיים. שום דבר חדש לא קרה מאז חיקה, באחת מאסיפות הבחירות ההמוניות שלו, את מועמדת הדמוקרטים לנשיאות, הילארי קלינטון, כשהיא מדדה, מעולפת למחצה, אל הרכב שלה, בסיוע עוזריה. השיטה הדמוקרטית באמריקה העניקה לטראמפ את הניצחון, למרות שרוב הבוחרים העדיפו את הגברת קלינטון, וזו התוצאה הלגיטימית היחידה של מערכת הבחירות ההזויה הזאת.
אין ויכוח על העובדה הבאה: טראמפ מעולם לא מילא תפקיד מסוג זה, הוא אינו בקי בנושאי מדיניות חוץ וגם לא בהיבטים רבים של מדיניות פנים, הוא עשה טעויות קשות במינויים שעשה בתוך הבית הלבן, אך חלק מן היועצים הבכירים שלו הם אנשים בעלי ניסיון שהוכיחו את יכולתם, ומסוגלים לסייע לו.
אין לי שום ויכוח עם עיתונאי או סופר הכותב ספר על נשיא ארה"ב. אך מבחינת האינטרס של העולם הדמוקרטי, אין שום עניין לבלות את השנים הבאות בוויכוח מר על מידת כשירותו של הנשיא לתפקידו.
לצד חסרונות ברורים, יש לטראמפ יתרונות מובהקים, והראשון שבהם הוא העניין שיש לו בבחינת הנושאים המובנים מאליהם. מתוך ניסיונו העסקי הוא שואל שאלות שלא נשאלו בעבר, ויש לכך חשיבות רבה. הוא איש אמיץ ובטוח בעצמו, ומוכן לקבל החלטות הכרוכות בסיכון. במקרים רבים אחרים, היועצים מקבלים את משכורתם כדי לחשוב מחוץ לקופסה, והמנהיג הוא זה שיוצר איזונים, שוקל את הסיכונים, ולא פעם - בולם את הסוסים המתפרצים. המצב הנוכחי בארה"ב הפוך, ואפשר לנצלו באופן חיובי: הנשיא הוא המתפרץ, הממהר להגיב, השובר מוסכמות, ואילו יועציו הבכירים מציגים בפניו את מגבלות הכוח או את ניסיון העבר. בסופו של דבר - ההחלטה היא שלו.
קשה לי לקבל את הטענה המועלית בספר, אשר לפיה אין טראמפ מאזין ליועציו. בכמה מקרים (כמו באשר להתייחסותו להסכם שש המעצמות עם איראן), הוא הקשיב להם היטב, ופעל באופן זהיר הרבה יותר מנטיית ליבו הראשונית. שילוב נכון בין הנטיות של טראמפ לפעילות מדינית כזו או אחרת, לבין פעילות מתואמת של יועציו הבכירים, והבנת האחריות המיוחדת המוטלת עליהם בשעה זו, עשוי לייצר ממשל אמריקני המשלב שבירת מוסכמות עם זהירות משריפת המועדון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו