אני חייבת לשמאל את נעורי היפים בשומר הצעיר, ובמיוחד מרצ, שהצבעתי לה עוד כשהיתה רק רצ, ותמיד רק לה. אהבתי אותה למרות שתמיד הפסידה, ואולי אף יותר דווקא משום כך.
בשלוש השנים האחרונות ביקרתי את השמאל בחריפות, כשאני ניצבת בהשתאות ולא מצליחה לתפוס עד כמה התדרדר ביתי האידיאולוגי והחברתי, שפעם חינך לאהבת המולדת ולא לנרטיב פלשתיני.
לאחר השידור המביש והחטטני על יאיר נתניהו וחבריו, נפל לי האסימון כמו אבן לאגם. התעוררתי עם בחילות בוקר וגיליתי שבזמן השינה הנפש שלי עשתה הפלה לשארית הסנטימנט שעוד היה בי.
בצורה ברורה וצלולה אני מבינה שרומיתי כל חיי. ילדותי הייתה יפה, כי הייתה סטרילית. הייתי תמיד בצד הצודק. אותה ממשלת שמאל שפעלה, גם חינכה. לא היה רוע בעולם, כי טאטאו אותו הרחק מחוץ לטווח הידע שלי, לפריפריות, ל"כיבוש הנאור", לישראל ה"אחרת".
עתה נחשף פרצופו של השמאל. לאחר שהתייאש סופית מסיכויו לחזור לשלטון הפך מוטרף, ובזעמו נעלמו הערכים היפים עליהם גדלתי: זכויות אדם, כבוד הדדי, פייסנות ואחווה.
כשכבר אין מה להפסיד, הכל נחשף במלוא הכיעור המזוויע. עכשיו רואים לכם. רואים את הפרצוף האמיתי, הצדקנות המיתממת שאין מאחוריה קריטריון מוסרי אובייקטיבי, ההסתה בנאומים צווחניים בכיכרות, בהפגנות כנגד "שחיתות" המונהגות בידי מושחת על פי עדותו שלו. רואים זאת בדרישה הילדותית שישיבו את השררה שנגזלה מהם, בתמיכה בכל גורם אנטי־ציוני; כי אם לא לנו המדינה, עדיף למסור אותה לערבים, רק לא לאחר המוחלט - הימין.
מרצ, אהובתי הכוזבת, רואים לך את ריקנות העגלה לאחר ששני הגלגלים עליהם עמדת, מרקס וליבוביץ, התגלגלו להם. נותרו רק הצהרות שבהן כל משפט סותר את קודמו וקריטריון השיפוט היחיד הוא השטנה - לגברים, לדתיים, למתנחלים, לחרדים, לימין, לישראל, לציונות, לנתניהו ומשפחתו.
עד היום חשבתי שאם רק נוסיף קצת היגיון לשיח, בוודאי נצליח לתקן את המעוות בשמאל. טעיתי. הבעיה אינה בכשל קוגנטיבי אלא בעויינות, שהביאה לאובדן הכבוד העצמי, הלאומי והאנושי. איבדתם את הבושה בהצקות התמידיות לראש הממשלה על כל פרט שולי, בפרשנות החדשה של הטוב כרע, בהשחתת מה שנותר טהור, בהתנפלות העדרית המרושעת האוזרת אומץ לתקוף רק כשאתם ביחד.
וככל שהלכתם והצטמקתם, עלה ריכוז הרוע ודעתכם הלכה ונתבלעה. קולקטיב זעום מהופנט עם שכנוע עצמי בתוך המון קטן וצפוף, חוסה ברחוב תחת מטריה אחת, בחיקו החם של קונצנזוס מדומה. עודדתם זה את זה לפרוק מעליכם את עול ההסכמים החברתיים - הבסיס לקיומנו ביחד - מתוך שנאה מופשטת ותאוות שלטון שלעולם לא מגיעה לסיפוקה. מרוב חשש שה"אחר" התבהם, הפכתם בעצמכם לאספסוף ("נאור"?), והסוף עדיין לא נראה. לא יהיה חלקי עמכם.
גלי בת חורין, מייסדת קתדרת פורום קפה שפירא
