הגשם הסוחף שירד בישראל בסוף השבוע האחרון עצר לכמה ימים את הטפטוף מעזה. כאילו חוששים משגרי הרקטות ברצועה מטיפות הגשם יותר מתגובתה של ישראל לטפטוף הטילים.
גם ביהודה ובשומרון נרשמה ירידה בהיקף ההפגנות שפרצו - ושמא אורגנו בידי הרשות הפלשתינית - במחאה על הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. מוקדם להעריך האם גם כאן מדובר בחשש מהגשם או שמא הרחוב הפלשתיני נעדר עניין ורצון להיענות לקריאות הרש"פ להמשיך בעימותים עם חיילי צה"ל.
אבל כמה ימי "שקט מתעתע", כדברי ראש השב"כ בוועדת החוץ והביטחון, אינם משנים את העובדה שעידן הרגיעה בשטחים, ובוודאי לאורך גבול הרצועה, עומד בפני סיומו, ואולי כבר הסתיים.
ההסלמה בשטח, גם אם איטית ומודרגת, נעוצה במציאות הפוליטית הפנים פלשתינית, וליתר דיוק במבוי הסתום שהגיעו אליו הן תנועת החמאס ברצועה והן הרשות הפלשתינית בשטחי יהודה ושומרון. בחודשים האחרונים הן התעסקו בעיקר בתמרונים פוליטיים מבית, דוגמת חילופי הנהגה בחמאס או ניסיון עקר לקדם אחדות בין עזה לרמאללה.
אבל דומה שדווקא האפשרויות שנפתחו בפני החמאס ובפני הרשות לנוע קדימה, הן שהביאו לסחרור שסופו פרצי האלימות וחשש להתלקחות. בוושינגטון עוסק צוותו של הנשיא טראמפ בגיבוש יוזמה אמריקאית לפתרון הסכסוך. לו למדו הפלשתינים מניסיון העבר, היו רואים ביוזמת טראמפ, בעייתית בעבורם ככל שתהיה, הזדמנות פז להתקדם לעבר הגשמת ולו חלק ממטרותיהם. אבל במקום לקבל את המהלך האמריקאי בזרועות פתוחות הם "הכריזו מלחמה" על טראמפ וארה"ב, כאילו יימצא מישהו שיסכים להשקיע כספים ומאמצים בעבורם יותר מוושינגטון. וכך, בדיוק כמו בקיץ 2000, מלחיצה אותם האפשרות להתקדם לעבר תהליך מדיני, שבו הם יודעים כי יידרשו לתמורות ולוויתורים, ומביאה אותם לעמדה סרבנית ואפילו ל"בריחה קדימה" - להסלמה מבוקרת העלולה - כבעבר - לצאת משליטה.
גם החמאס חושש מפני הבאות. הסכם פיוס עם הרשות עשוי להפחית את הלחץ של הרחוב העזתי ולקדם פתרון לבעיותיה הכלכליות של הרצועה. אבל הסכם כזה עלול לשמוט את הקרקע מתחת לשלטון היחיד של החאמס. גם המשך השקט בגבול עם ישראל עלול, כך חוששים בחמאס, להחליש את התנועה למול יריביה מבית. וכך, למרות שמעזה נשמעים קולות בזכות תנועה קדימה לעבר פיוס פנים פלשתיני ובעד המשך שמירה על השקט לאורך הגבול, הרי שבפועל נע החמאס לאחור. הוא מניח לשלוחותיו ביהודה ובשומרון לקדם פיגועים נגד ישראל; חמור מזה, הוא אינו יוצא נגד אותם פלגים, ובהם גם הג'יהאד האסלאמי, המטפטפים תחת עיניו העצומות למחצה טילים לעברה של ישראל.
הדעה הרווחת בישראל היא שהאינטרס הישראלי מחייב להניח לחמאס להמשיך ולשלוט ברצועה, בהיותו גורם הכוח היחיד המסוגל לשמור על רגיעה לאורך הגבול. יש לכאורה הגיון בהנחת עבודה שכזו, אלא שצריך להביא בחשבון שהנחות דומות קרסו לא פעם בעבר, לדוגמא בלבנון שבה העדיפה ישראל שקט על פני המשך חיכוך לאורך הגבול. מחירו של השקט היה, שהאיום על מוצבים וישובים בצפון הארץ גדל והתפתח לכדי איום אסטרטגי על כלל שטחה של ישראל.
נוכח המבוי הסתום שבו מצויים הפלשתינים, אבל גם נוכח האפשרויות שלכאורה נפתחות בפניהם - ושאותן הם בחרו לדחות על הסף - הבריחה להסלמה מבוקרת היא הפתרון הקל שבו בחרו. במצב כזה קשה להמשיך לשמר את הסטטוס קוו. ישראל תצטרך לחשוב "מחוץ לקופסא", כיצד לשמר את השקט בשטחה ולאורך גבולה, ובעיקר לשאול את עצמה האם שלטון החמאס בעזה (ויהיה מי שיאמר גם שלטון הרשות ביו"ש) הוא הפתרון או שמא מקור הבעיה.
פרופ' אייל זיסר מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
