שלושה חודשים עברו מאז הבחירות הכלליות האחרונות, ולגרמניה אין עדיין ממשלה. זה מצב שהופך שגרתי במערב אירופה: בלגיה, הולנד וספרד התנהלו חודשים ארוכים ללא ממשלה נבחרת בשל קשיים בהרכבת קואליציות, בהיעדר רוב מוחלט לאחד המחנות הפוליטיים, עד שהושגה פשרה. עבור גרמניה מדובר בתקדים בעייתי; אי היציבות הפוליטי מעוררת זיכרונות - לא מבוססים, עדיין - משנותיה הסוערות של רפובליקת ויימאר, שהסתיימו בעליית הנאצים לשלטון בתקווה להשליט סדר מחדש.
השבוע הנוכחי עשוי להיות בעל משמעות דרמטית לעתידה הפוליטי של גרמניה: שלשום החל ב"בית וילי בראנדט", מטה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בברלין, מו"מ מחודש להקמת ממשלה. המו"מ הקואליציוני הראשון בין "איחוד השמרנים" של אנגלה מרקל (המנצחת בבחירות) למפלגות "הירוקים" והליברלים כשל. בפני מרקל נותרו שלוש ברירות: להקים ממשלת מיעוט, ללכת לבחירות חדשות או לנסות להקים מחדש "קואליציה גדולה" עם הסוציאל־דמוקרטים, כמו זו שהיא עמדה בראשה במהלך שמונה מ־12 שנות כהונתה עד כה. על פניה, נראתה האופציה האחרונה כמועדפת לשמירת יציבות בגרמניה ובאירופה, בעיקר לנוכח התחזקות הימין הפופוליסטי. אך דווקא היא נתפסת כגורם מרכזי, שאִפשר לימין הפופוליסטי להפוך למפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג הנוכחי.
ממשלות "הקואליציה הגדולה" הביאו את מרקל לאמץ וליישם מדיניות המזוהה עם רעיונות סוציאל־דמוקרטיים יותר מאשר עם מצעה המקורי של מפלגתה. טשטוש הגבולות האידיאולוגי, שבא לביטוי ביתר שאת ב"משבר הפליטים", הבריח מצביעים משתי המפלגות הגדולות למפלגות המוגדרות קיצוניות או "מפלגות מצב רוח". העידה על כך העובדה שיותר ממיליון וחצי בוחרים, שנתנו בעבר את קולם לשמאל, הצביעו למפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הימנית־פופוליסטית. לראשי השמרנים והסוציאל־דמוקרטים ברור שחידוש "הקואליציה הגדולה" עלול להגביר את הסלידה הציבורית משתי מפלגות המרכז ולשחק לידי אלה המציגים את עצמם כ"לוחמים בממסד הפוליטי", מימין ומשמאל. מה גם ש"קואליציה גדולה" תהפוך את ה"אלטרנטיבה" למנהיגת האופוזיציה בבונדסטאג.
בקרב השמרנים והסוציאל־דמוקרטים רבה ההתנגדות לישיבה משותפת נוספת בממשלה אחת. הסוציאל־דמוקרטים, בהנהגת מרטין שולץ, התחייבו לאחר הבחירות שלא ייתנו ידם ל"קואליציה גדולה" נוספת, ונאלצו כבר לחזור בהם מההבטחה. גם אם המהלך הזה נועד לשדר ממלכתיות כלפי פנים וחוץ, הוא תרם לפגיעה נוספת באמינות הפוליטיקאים ה"מוסדיים". פתיחת המו"מ הקואליציוני דווקא ב"בית וילי בראנדט" היא אמנם מחווה סמלית מצד מרקל כלפי שותפיה הפוטנציאליים, אך הוא רחוק מלסלול את הדרך להצלחת השיחות.
עמדות הצדדים בכמה נושאים עקרוניים ומהותיים רחוקות זו מזו: עתיד מדיניות קליטת הפליטים (בעיקר סוגיית איחוד המשפחות, שעומדת על הפרק: כ־400,000 פליטים סורים יוכלו השנה להביא לגרמניה את בני משפחותיהם, אם לא תשונה המדיניות), עתיד האיחוד האירופי, הקטנה וביטול של מסים. אף ששיחות הגישוש יצרו אווירה אופטימית, לא מן הנמנע שבתום הזמן שהוקצב למו"מ - עד סוף השבוע - לא תושג הסכמה, וגם מו"מ זה יפוצץ. אם יושג הסכם קואליציוני, תהיה זו ברית טקטית זמנית בין שתי שותפות יריבות, שתילחמנה זו בזו. במצב כזה רבים הסיכויים ש"הקואליציה הגדולה" לא תאריך ימים.
מי שתשלם את מחיר הכישלון או ההצלחה של המו"מ הקואליציוני היא מרקל. בשורות מפלגתה מורגשת מרידה הולכת וגוברת, למרות היעדר יורש או יורשת ברורים. סקרים, שפורסמו בימים האחרונים, קבעו שרוב הגרמנים (47%) סבורים, שעל הקנצלרית לפרוש מהנהגת המפלגה השמרנית אם יוכרזו בחירות חדשות. הפופולריות של הקנצלרית, שבעבר הגיעה לשיא בתולדות "גרמניה החדשה", צונחת גם היא פלאים. מרקל ידעה בעבר לצאת ממצבים קשים, אך הפעם נראה שדרכה הפוליטית עומדת בפני מבוי סתום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו