טיפול שורש במרקש

טיול מרגש למרוקו לימד אותי שאותנטיות לא קונים עם כרטיס טיסה, אלא ביכולת להביט בעצמך במראה • וגם: פרידה מהרוקיסט שהקים אולפן הקלטות על גבול מצרים

האדיבות הבלתי מתאמצת של הדיילת לא סייעה: היא נשמעה לי כמו אחת הסבתות בשכונה. הקברניט דיבר בנועם וברוך שהזכירו לי את הרב בדרשה של שבת, ולצהריים הוגש לנוסעים קוסקוס. זה ברור, אם כן, מדוע חששתי להגיע לארץ אימהות אבותיי. קוראים לזה "טיול שורשים למרוקו", אבל עבורי המונח הוא טיפול שורש. המחט הצפון־אפריקנית נגעה בטיול הזה בעצב המוסווה של שאלת חיי: מי, או יותר נכון מה, אני.

 כילד "פלפל" הארץ, תמיד השתוקקתי לזהות ברורה ומאוחדת. כששאלו אותי למוצאי, עניתי בטבעיות "ישראלי", נאחז בכך שסבתא רבתא רחל נולדה בירושלים. כל סביבתי התרבותית לימדה אותי שמרוקו היא המקום שממנו נגעלתי ונגאלתי: מדינה פרימיטיבית באפריקה, תרבות של כמה קברים, ארץ גזירת הגלות והאנטיתזה המוחלטת לישראל. 

בשבוע שעבר אייל שני אמר ב"מאסטר שף": "המנה של הסבתא ממרוקו תהיה חזקה כשמי שיבשל אותה יבקע מתוכה". עשרות שנים חלפו, ועדיין מרוקו ומורשתה נתפסות כמקום שיש "לבקוע" ממנו. ואילו יחסים יכולים להתקיים ביני, האפרוח, לקליפת הביצה השבורה שממנה בקעתי? 

 

"אל תיקח אותנו לדיסקוטק של תיירים, אנחנו רוצים דיסקוטק אותנטי, של מרוקאים", אמרו אנשי הקבוצה למוריס שריקי המדריך. "איווה חלאס", ענה מוריס, "אם אתם רוצים מרוקאי אותנטי, סעו לאשדוד או לדימונה". 

יש משהו משעשע ומעציב בו בזמן בחיפוש אחר אותנטיות במרוקו. הדבר הראשון שהאותנטי דורש הוא לא להיות מודע לאותנטיות שלו, שכן מייד יהפוך להצגה של עצמו. בכל מפגש שבו משהו מוגדר כאותנטי, נדרש מבט חיצוני של מי שיודע להפריד את המוץ מתבן התבונה, ולזהות את הקו המפריד בין זיוף למקור. המסע למרוקו הפיל אצלי אסימון: הזהות המפוצלת שלי היא הדבר האותנטי.

 

תיירות היא שם המשחק במרוקו. המלך מוחמד השישי רוצה להגיע ל־20 מיליון מבקרים בשנה עד 2020. הישראלים הם קבוצת יעד קולנית ובולטת למרחוק. כאן יודעים היטב מה אנחנו אוהבים לשמוע - את עברנו המרוקאי מהדהד בהווה הישראלי. 

הילדים הקטנים בפס לא פסקו מלקרוא בשמה של הקדושה היהודייה המקומית "סוליקה" (סול חגואל), עד שקיבלו מכמה מאיתנו כמה דירהאמים. גם הרוכלים בשוק לא אכזבו, וקראו למרחוק בעברית - "חמודה", "יפה". 

בעמק האוריה מעל מרקש, כולו שכיות חן הפרוסות במעלה ההר, בין גלריות כפריות של אמנות, עקבו אחרינו רוכלים רכובים על אופנועים. בכל נקודה שבה עצרנו, הם צצו עם מרכולתם, עד שמישהי סיננה בעברית - "די כבר, קרציות". "קרציות?" זעם הרוכל שזיהה את המילה, "גברת? חשומה... (בושה) רק מנסים לחיות". מלמל, והסתלק.

זו ארץ ניגודים. יפהפייה ומכוערת, שלווה וסוערת. רק שני צבעים אין בה - שחור ולבן. עיניי הלכו שבי אחר קרנבל הצבעים העזים בשוקי התבלינים, באריגי הבגדים, בעשן הכיכרות. 

החיים כאן מתקיימים בפער שבין דלות החומר ועושר גירוי החושים. אם חשבתי שהאוכל של אמא שלי קיצוני בטעמיו, במרוקו גיליתי שהמשיכה אל הקצה היא דרך חיים. התה מתוק מדי, האדום המרקשי מתפוצץ מחושניות, ויש גם גוני החום החרדלי של פס ואור התכלת של איפרן. יותר מצפיפות הפיגמנטים, הצבעים של מרוקו הם מהות. רוח חיים שפועמת בה. 

מרוקו לא זקוקה לפילטר דיגיטלי כדי ליצור מציאות רוויה. כאן הזמן המערבי הרואה למרחקי פנסיה וחודשי אקסל, נתפס כגחמה שלוגמת את החיים במינונים קטנים. במרוקו אין העמדת פנים. החיים עשירים ושופעים ומודעים לדלות הזמן והמקום. כפי שראשי החיות השחוטות מקשטים את דוכני השווקים, מרוקו אינה מסתירה את הקשר האפל והגלוי בין החיים למוות. הוא נוכח בכל פינה, מזכיר שהחיים הם אושר שאדם גורף לעצמו משפע ההיצע, רגע לפני ששוט הזמן מלקה בו בצליפת לעג אחרונה.

 

רונית מטלון ז"ל אמרה פעם: "אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה".

הביקור במרוקו הבהיר לי כמה סמויים מן העין היו שורשי חיי עד כה. הרגשתי שייך כאדם הבא לבקר את בית הוריו ומזהה את עצמו בתמונות התלויות על הקירות. לא ידעתי כמה חיתוך הדיבור, תנועות היד וטעמי הלשון של מרוקו נוכחים בי. הישראליות שלי הרימה לרגע את ראשה מן הקרקע, והאופק שנגלה מלפניה ומאחוריה היה יפה וגאה מתמיד. 

 

•••

 

יום אחד הוא פשוט התגשם באמצע הרחוב. מגבעת קש קטנטנה וז'קט ג'ינס מהוה, מהלך כחתול באחת מבימות פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע. הייתי עסוק באיזון הצליל ללהקה שניגנה וכשהסתובבתי כדי לגלות אותו משחק עם הכפתורים, הוא מייד חמק בריקודים אלכסוניים ובחיוך שובב.

לא הבנתי מי זה ומה הוא עושה, אבל כשגיליתי שמדובר באמיר קרטס די הופתעתי. בימים שלפני פסטיבל אינדינגב השילוב בין רוקר נובלס וגיטרות מכסחות למדבר, לא היה טבעי כבימינו. קרטס היה ממקימי להקת רעש (שאת שירם "לעתים" חידש שלמה ארצי) והיה מזוהה כאיש מפתח בסצנת הרוק התל־אביבי בשנות ה־90. 

בדיעבד התברר לי שהופעת קרטס בפסטיבל התרבות הדרומי לא היתה מקרית. הוא היה הנחשול הראשון בגל המוזיקאים התל־אביבים שהחלו לנדוד מהעיר הגדולה אל עבר המדבר - ממירים פיח וחדרי חזרות מרתפיים בחול צהוב ומרחבים. 

קרטס בחר להתגורר בעזוז, יישוב ייחודי על גבול מצרים, מקום שהמושג סוף העולם שמאלה לא מוביל אותך לרבע הדרך אליו. דווקא שם בחר להקים אולפן הקלטות בשם "עזוזה ספייס זלמה", כמי שמנסה לשדך בין אנרכיזם, חזון בן־גוריון ואמירתו של קווין קוסטנר ב"שדה החלומות" - אם תבנה אותו הם יבואו. 

ב־2003 הוציא אלבום יפה שתיאר את מסעו מחופי תל אביב למדבר, וקרא לו בשם "ים צהוב". באחד השירים סיכם את הנדודים בנימה נבואית: "ספינתי מיטלטלת בים צהוב, אין גלים בים, אך יש בו רוח, רק אבנים ועוד אבנים, כמו מצבות לחיים אחרים, כך ללא מפרש, וללא משוטים".

השבוע אמיר קרטס נפטר ממחלה קשה והוא בן 53. אני די בטוח שאי שם בשמיים מישהו לוטש עכשיו עיניים בקונסולת עננים, ותוהה מה יקרה אם הוא ירים את הווליום עד הקצה.

משפטים שאנשים אומרים

שיחה מקרית, ערד

א: כן, מה שלא תעשה אל תהיה אמריקאי - איי פרזום, איי הופ... עזוב, אל תתבייש, תהיה מרו...

ב: מה - מרוגש? עצבני? כמו שהייתי?

א: אהה, כן, כועס, אמיתי, ככה הכי טוב! אני תמיד מתחיל לדבר איתם בפרובוקציה.

ב: למה? 

א: שיריבו איתך, שייצא מהם משהו לא מנומס, משהו אמיתי משל עצמם. אחרי זה אפשר להיות חברים, אבל לא של פייסבוק, חברים של אמת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו