כל פרשת המרכולים מצויה תחת כותרת משפטית מוזרה: סעיף 298 לפקודת העיריות מתיר לעירייה לחוקק חוקי עזר, ובין השאר לקבוע ימי מנוחה שבהם אסור לפתוח בתי עסק. פקודת העיריות? מי נתן פקודה זו? המפקד הצבאי? לא. נותן הפקודה הוא הנציב העליון הבריטי - זה שנגמרה כהונתו בהקמת המדינה - שבריטניה נתנה לו סמכות חקיקה רחבה. מדינת ישראל ירשה את הפקודות המנדטוריות, ומשרד המשפטים לא הצליח עד היום להחליפן בחוקים של מדינה דמוקרטית והסתפק בניסוח עברי מחודש. בפקודת העיריות ניתנה לנציב העליון סמכות לפסול חוקי עזר - כל זאת במסגרת התפיסה הקולוניאלית שאין לסמוך על הנייטיבס, גם כאשר הם פועלים באמצעות גוף שנבחר דמוקרטית.
בשנת 1986 יזמתי, כחבר כנסת, ביטול מלא של סמכות וטו זו של הנציב העליון שהועברה לשר הפנים, והדגשתי כי העירייה היא רשות נבחרת ויש להתנגד לכך ששר בממשלה יוכל לטרפד את רצון נבחרי הציבור. משרד המשפטים התנגד להצעה בשל חששו שרשויות ערביות מקומיות תשתמשנה בסמכותן לרעה. נולדה פשרה: אם שר הפנים ירצה לעכב פרסום חוק עזר, יהיה חייב לעשות זאת רק לאחר ששמע את נימוקי העירייה והחליט שלא לקבלם.
היה זה בעיניי צעד קטן אך משמעותי לקראת אוטונומיה מלאה של השלטון המקומי. אוטונומיה זו דרושה לישראל כדרך להתאמת החוקים העירוניים לאופי המקום והקהילה. בסופו של דבר, אי אפשר לכפות נורמות אחידות על בני ברק ועל גבעתיים, למרות ששתיהן רשויות מקומיות שכנות.
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אמר דברים דומים לגבי הפרדה בין נשים לגברים, דהיינו, לגרסתו, יש להתחשב באופי הקהילה הנוגעת בדבר. סמכותו של שר פנים פוליטי לאכוף את דעתו כנגד הגוף המקומי הנבחר - אבן היסוד של כל משטר דמוקרטי - פוגעת לא רק בעקרון הדמוקרטיה הליברלית, אלא גם מנסה לכפות דפוס התנהגות אחיד הפוגע בתושבי רשויות מקומיות המתנגדים להשקפת עולמו של שר הפנים.
יש כאן גם עניין של מספרים: שר הפנים מייצג מפלגה זעירה שזכתה למעמד של לשון מאזניים, אחת התופעות היותר שליליות של שיטת הבחירות שלנו, ואילו מועצת העיר תל אביב מייצגת מאות אלפים.
הנושא שעלה לבג"ץ, ושנדון על פי החוק שיזמתי, ממחיש עניין זה. לאחר חקיקת חוק העזר של תל אביב, שנחקק ברוב גדול על ידי מועצתה, סירבה שורה של שרי פנים לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה, כיוון שהבינו שרוב הציבור התל־אביבי רואה עצמו חופשי מגזירות דתיות ומכפייה חרדית. במהירות הבזק, שבה מתאפיין הרוב הקואליציוני של אומרי הן, תעביר הכנסת חוק שיחזיר, למעשה, את סמכות הנציב העליון/שר הפנים, לא לבדוק את חוקיות חוקי העזר, אלא לבוא במקומן של הרשויות הנבחרות.
חזרה לקולוניאליזם אנטי־דמוקרטי זה ולביטול פסק דין שניתן פה־אחד על ידי שופטי בג"ץ, היא הוכחה נוספת לפזיזות הרוב הקואליציוני, הדומה לפלוגת חיילים המקבלת הוראה ממפקדה והנשמעת ללא הרהור כלשהו לכל קפריזה חרדית. קואליציה זו, שאינה דומה לשום קואליציה קודמת, מתייחסת בביטול ובציניות לדעת הקהל הלא־חרדית.
האם החוק יצליח במטרתו? זו שאלה גדולה. בערים מעורבות יפנו הקונים היהודים לעסקים הערביים הפתוחים בשבתות, ומכיוון שישראל גדלה, קרוב היום שלאורך חוף הים יהיה רצף עירוני שהערבים יהיו חלק ממנו, ויזמים ערבים יוכלו להקים בתי עסק ושירותי תחבורה משלהם. מה יעשה אז הרוב הקואליציוני שכבל עצמו לחרדים ובגד תוך כדי כך במצביעיו? יאסור על יהודים לקנות בחנות ערבית? וכיצד יבדקו אם הקונה יהודי או לא? פקידי משרד הפנים יעשו לו בדיקת זהות גנטית? ייתכן. ברוב הקואליציוני בכנסת זו, הכל ייתכן.
• אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו