ביקור משפחתי בבית תמחוי ירושלמי היה שווה עשרים שנה בשיעורי מעורבות, והגביר גם את הרעב הפנימי • ולמה אין שום קשר בין עמותת "רמת השרון חופשית" לחופש ביטוי?
בערב השבת שעברה סעדתי עם ילדיי בבית תמחוי. לפני שאתם פותחים עבורי את הלב והארנק: לא ממחסור כלכלי. ממחסור מנטלי.
סביבנו בשכונה יש לא מעט אנשים שנראים כמו גרשיים בטקסט, קופצים קצת מחוץ לשורה, אבל אנחנו לא באמת מכירים את הזולתים המגוונים. זו לא שכונה של משפחות צעירות עם מרפסות משוכפלות ואין פה ג'וגינג בטיץ על המדרכות, בעיקר כי הן מלאות קקי של כלבים. אני דואגת שלא יגדלו לי בבית מרקחת, שילמדו לראות את האחר. יש עולים חדשים מכל הסט, וחילונים ודתיים, והוסטלים של פגועי נפש, ומשוגעים של פעם. כשרק עברנו מטלמון, קהילה הומו־אייג'ית (אחידה גילאית), הילדים פחדו מהקשישים בפארק. התרגלו. הלכתי איתם לבית התמחוי כדי שיתרגלו עוד.
יפה לכתוב "כדי שיתרגלו לתת" אבל זה החינוך הכי מבחיל. לא באנו לתת לְ, באנו לשבת עִם. התברר שבקצה הרחוב, לא רחוק מהמתנ"ס, יש מקום שבו אפשר לאכול בחינם. השם "בית תמחוי" הודבק לו בלי כיסוי או כביסה. בימות החול מחולקות שם ארוחות מבושלות לתושבי השכונה הזקוקים לכך. בשבתות יש סעודה חגיגית עם מפות לבנות, האוכל נתרם ממסעדות, ומשפחות "נורמליות" מצטרפות בכל שבוע לארוחה כמתנדבות כדי להגיש ולפנות, וגם כדי לשבת עִם, לתת תחושה ביתית של ערב שבת. הצטרפנו לסבב.
***
מה זו משפחה נורמלית? גרושה וילדים, ילד אחד שבר את הזרת ברגל אז הוא הולך בגרביים, האמא לא הספיקה לחפוף לפני שבת, והגדול חייב תספורת. ערכנו את השולחנות וקיבלנו בחיוך את הבאים. קשישים, פגועי נפש צעירים, אדם בכיסא גלגלים, זוג חברות שהגיעו יחד ואינן דוברות עברית, אישה בהליכון שנושאת את משקלה בקושי, גבר קל מבע שלחץ את ידי כולם ושמר מקום לחבר.
כשהקלישאה התנפצה
חשבתי שהפנים שלנו יאירו להם, והם יתחמקו ממבט. המצב היה הפוך. הם נכנסו בחיוך אל המקום שבו הם בני בית, מתאמצים להפיג במאור את המבוכה שלנו. בן החמש שלי לחש על אוזני: "אמא, הוא לא נראה עני", עיניו מטיילות על ז'קט צעיר ונעליים. המבוגרים שהתיישבו סביב השולחנות לבשו חולצות בהירות ונקיות. אדון חייכן אחד הגיע בעניבה. הנשים נראו כמו בבית קפה ברחביה. האוכל היה טעים.
הילדים התרוצצו מהמטבח אל השולחנות, נושאים קעריות מרק, סלטים, מגשי אוכל, נהנים למלצר. קידשנו על היין ושרנו שירי סוכנות. הקטנצ'יק בגרביים חילק את העוגה בסוף. לא היתה תחושה שאנחנו סועדים את הסועדים, אלא שהם סועדים איתנו. כשהם שאלו את הילדים איפה אבא שלהם, הם עטו פרצוף מרחם, והיינו אנחנו עניים לרגע.
הביקור היה שווה עשרים שנה בשיעורי מעורבות חברתית ושלושים שנה בפעולות של בני עקיבא. אחת, יש בינינו אנשים הרעבים לאוכל או להפגת הבדידות. הם קיימים ואינם נעלמים מעין. שתיים, יש לנו רגליים בריאות ויכולת לסייע, אז אנחנו מסייעים. שלוש, עניים יכולים להיראות בדיוק כמונו. הם לא מפחידים, אין להם חורים במכנסיים ולא שיניים שחורות. ואגב, גם אנחנו לא להיט לפוסטר. ארבע, דבר אינו מובן מאליו. אנשים שנפשם רגישה או שפתם חלשה יכולים להגיע לפת לחם. העולם הוא גלגל. וחמש, הדרישה לאקס־בוקס חדש, שאינה נענית, איננה מצוקה. עלינו להודות על הלחם המונח על שולחננו בכל יום מחדש.
אל תיגעו לי בסטטוס־קוו
כמו רבים אחרים, גם אני לא מבינה מה העניין עם חוק המרכולים. בשוליים מגרדת לי התמיהה מהיכן הגיעה המילה "מרכול" ומי משתמש בה ביומיומו, כמו המילה "שביס" שמעידה מייד על הנוקט אותה שאינו דתי. או הביטוי "כל כבודה בת מלך פנימה", שיבוש פסוק ממשלי, שמאז בני ברק שנות השישים העושים בו שימוש הם רק חילונים־שמצטטים־דתיים־מצטטים.
גם בסוגיית החנויות בערים, החילונים מצטטים דתיים דמיוניים, והדתיים מצטטים חילונים דמיוניים, וחשבתי שבעצם לא אכפת לכולנו שהמצב הרגיל יישאר, באיזו העלמת עין הדדית ורוח טובה, בלי חוקים, ותקנות מוניציפליות עוקפות, ופקחים, והצבעות בכנסת. ושרוב הישראלים אוהבים את השבת הישראלית שלהם כשהיא בלתי מסחרית, ואלו שלא - מצאו פתרונות נקודתיים שקטים. אבל אז נחשפתי למה שמתרחש ברמת השרון, ונראה לי שהזיזו את הבריקדות קדימה.
עמותת "רמת השרון חופשית" הוקמה כנגד הקהילה התורנית המקומית, הכוללת חובשי כיפה מבית וחוזרים בתשובה. החילונים הכריזו מלחמה שנדמה שתסתיים רק בפינוי המשפחות הדתיות מהעיר. בהשראת המלכה האם, העמותה הלוחמנית "ישראל חופשית", קמו גבעתיים חופשית, ראשון חופשית, ועל זו הדרך. רמת השרון על המוקד כי הדתיים הם מיעוט זניח בעיר ואולי ייקל עליהם להשיג תמונת ניצחון.
בגרעין התורני מספרים על מפגני שנאה שגם קשוחי לב יתקשו לקבל. שתי נשים מהעמותה החופשית שנכנסו לגן דתי וצעקו אל הילדים שמוצאם מהקוף; המלצות שהופצו "להפציץ את שדות התעופה של היריב" בעזרת חלוקת ממתקים בגינה לילדים דתיים שיסכימו להגיד "אין באמת אלוהים"; פוסט של אחד הפעילים שמציע למכור ברחובות לחמנייה עם נקניקיית חזיר בשקל אחד - כתגובה ציונית הולמת לנשים דתיות שמחלקות חלה בימי שישי.
התגובות הרמת־שרוניות בפייסבוק הן מופת של שנאה: "הם נכנסו מתחת ליסודות הבית שלנו ומכרסמים אותם. גם טרמיטים אפשר להשמיד"; "לא לנוח על זרי הדפנה. מדובר במחלה ממארת, שללא הרף שולחת גרורות"; "אנחנו במלחמת תרבות אמיתית. סבתא שלי, שייבשה ביצות, הקימה קיבוץ ועבדה קשה כדי שתהיה לי מדינה עם ערכים שהביאה מהבית האתאיסטי והדמוקרטי שלה, מפסידה במלחמה".
"סביר להניח שלא נשכנע את הילדים הקטנים בטעות של הוריהם", ממשיך אחד הפעילים להדריך את אוהדיו, "אבל ניצור סביבה 'מסוכנת' לגידול ילדים דתיים... נשים שעוסקות בזנות לא בחרו בדרך הזו, בדיוק כמו ילדים שנולדים למשפחה שומרת דת ומסורת".
ביום רביעי בבוקר היינו הכי קרובים לשמש השנה, אסטרונומית, ומאז אנחנו שוב מתרחקים. גם יחסי דתיים וחילונים נעים על ציר שמתקרב מדי פעם לשריפה, ואז מתקרר. כולם מתבקשים להירגע. לא לכפייה דתית ולא להיסטריה חילונית. הכל היה בסדר עד היום בסטטוס־קוו רגיש. גשר מנייר קרפ דקיק. אל תיגעו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו