בימי ממשלת רבין (1992-1995) שימשתי כדובר מפלגת העבודה. במסגרת תפקידי עבדתי בצמוד למזכ"ל המפלגה דאז, נסים זווילי שבנוסף לתפקידו כמזכ"ל כיהן כחבר כנסת. הימים - ימי המתח הגדול בין העבודה לליכוד סביב הסכמי אוסלו, שהתבטאו בהפגנות סוערות ברחבי הארץ (שזכורות לרע היטב). התנגשות זו בין העבודה לליכוד לא נשארה בכיכרות העיר, וחדרה גם למסדרונות הכנסת. את המתח בין שתי הסיעות הגדולות ניתן היה לחתוך בסכין: שום ניסיון להגיע להסכמות על סדרי דיונים ונוהלי הצבעות לא החזיק מעמד. הליכוד, מושפע מהרוחות שנשבו מכיוונם של המפגינים, לא הרשה לעצמו להציג חזות של אפילו קמצוץ של הליכה לקראת הקואליציה דאז. החשש פן ייראה "כבוגד" בשולחיו חדר אל מסדרונותיו והכתיב את מהלכיו בכנסת.
האירועים סביב קיזוזו או אי קיזוזו של חבר הכנסת יהודה גליק מהליכוד על ידי אחד מחברי האופוזיציה עקב אבלו הכבד על מות אשתו, יפה, הזכירו לי נשכחות. באותם ימים של ממשלת רבין וקואליציית ה-61 החליטה האופוזיציה (ובצדק מבחינתה) על גיוס כללי. כדי לאותת לקהל הכיכרות על מחויבותה להפיל את ממשלת רבין, הודיעה על ביטול מוחלט של כל "הקיזוזים".
זוגתו של זווילי שהתה, אותה עת, בביקור פרטי בצרפת. באחד מימי הכנסת הסוערים התקבלה אצל זווילי הודעה כי היא נפלה למשכב, מצבה קשה (אולי אפילו קשה מאוד, נאמר לו) וכי אושפזה בבית חולים בצרפת, ביחידה לטיפול נמרץ. זווילי ועוזריו פנו לח"כי הליכוד וביקשו "קיזוז" כדי שיוכל לטוס לפריז ולסעוד את בת זוגתו. אלו, כולל מי שהיו חברים קרובים של בני הזוג, סרבו לבקשה, בנימוק כי ההחלטה שלא לקזז חברי כנסת מהקואליציה היא גורפת, ואינה כפופה לשום שיקול אנושי. הסירוב נשאר, וחבר הכנסת נאלץ להמתין ליום רביעי אחר הצהרים, בתום דיוני הכנסת, ולטוס כדי להיות ליד מיטתה של יקירתו. למען ההגינות, אציין כי זו החלימה ממחלתה.
לא כדי להצדיק את התנהלות האופוזיציה בפרשת גליק אני מזכיר אירוע זה, אלא דווקא כדי למתוח ביקורת על התנהלות האופוזיציה של היום. גם אנושיות היא מרכיב חשוב בהתנהלות אופוזיציונית. פרלמנטריזם חזירי אינו מביא קולות, ואגב גם אם היה מביא להישג אלקטוראלי - הוא אינו ראוי.
חברי הכנסת הם בני אדם ולא מכונות הצבעה. גם בקואליציה וגם באופוזיציה. התחשבות בחבר כנסת שחרב עליו עולמו בשל מות רעייתו ואם ילדיו אינם חלק מהמשחק הפוליטי הבין-מפלגתי. גם העובדה שהקואליציה והממשלה נוהגים בחזירות כלפי חבר סיעתם ואינם מוכנים לדחות ההצבעה עד שיקום מהשבעה על מות אשתו (משל היה מדובר בהצבעה על הכרזת מלחמה או כריתת הסכם שלום), אינה תירוץ להיעדר ההסכמה לקיזוזו של יהודה גליק.
ישנם רגעים בחיים בכלל, ובחיים הפוליטיים בפרט, בהם התעלות מעל שיקולים מפלגתיים צרים וגילוי רוחב לב ואנושיות הם צו השעה.
צר לי שהאופוזיציה נשארה תקיפה בעמדתה ואינה מאשרת לאיש מחבריה להתקזז עם האבל, וכל זאת, לדעתי, מחשש מ"עליהום" ברשתות החברתיות. צריך רק לזכור שאפשר ולמרות חוסר ההסכמה לקזז, תזכה הקואליציה ברוב וכך האופוזיציה גם תאכל את הדג המסריח: גם תקבל מכות וגם תגורש מהעיר.
כל אשר ניסיתי להסביר הוא, שלגבי אנושיות אינה עניין של גיאוגרפיה. "להיות בן אדם" אינו נכלל ברשימת הנושאים שרואים מכאן אבל לא רואים משם. חשבתי בשנות ה-90' שאנושיות דוחה מניעת קיזוז, ודעתי זו לא השתנתה גם היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו