אחד העקרונות החשובים שסטודנטים לכתיבה לומדים הוא לא לקרוץ לקורא מאחורי גבן של הדמויות בטקסט. הקורא מעדיף את הכותב צנוע ולא מתנשא. תמיד יהיו כותבים שייפלו למלכודת ויצחקו על הדמויות, בבחינת "אני אינטליגנטי וגם אתה הקורא, אבל הדמויות שכתבתי הן לא משהו בכלל".
התוצאה תהיה טקסט גרוע ולא אמין. כדי להבין זאת אולי נידרש לדוגמה הפוכה: כשנבוקוב כתב על הומברט, ניכר שחיבב אותו ולא התנשא מעליו, אפילו שמדובר בפדופיל מזעזע. התוצאה - "לוליטה", רומן מהמשובחים שידעה האנושות.
נזכרתי בזה כשצפיתי בסרטון האחרון של ח"כ סתיו שפיר. פס הייצור של שפיר לא מצליח לגוון או להפתיע; ראית אחד - ראית את כולם. אם להמשיך את העיקרון הספרותי לעולם הפוליטיקה, שפיר נופלת למלכודת "הקיר הרביעי" של כותבים גרועים במיוחד - היא מקפידה מאוד להתנשא על העולם שממנו באה ולייחד את עצמה אגב כך כפוליטיקאית שאינה פוליטיקאית.
הצורה תהיה תמיד אותה צורה: העולם הפוליטי הוא קרקע בקטריאלית של שחיתות מעונבת ומסואבת, ואיזה מזל יש לכולכם שאני נקלעתי לגמרי במקרה לעולם הזה כדי להילחם עבורכם בכל המפלצות. היא צמחה מהמחאה הספונטנית, מעל לשיקולים הפוליטיים הנלוזים, פלא טבע אלטרואיסטי, גברת ניקיון.
בסרטון האחרון היא משתמשת באותם אפקטים שגורים - גישה פמיליארית, מבטא כ־ישראלי של חבר'ה שחזרו הרגע מטיול בדרום אמריקה, קלישאות על שחיתות וג'ינג'ית שמוכרת אופי במקום תכנים. בפאתוס צדקני היא מציינת שרה"מ מכהן כבר "200 שנה" ומי שזוכר מה היה קודם "ממש מתגעגע" (את בטוחה?), מוסיפה היגעלות פוטוגנית מהונו האישי של רה"מ (ושוכחת לציין שהונו של ראש מפלגתה גדול יותר) ומתבלת בסיגרים ובשמפניות, אלא מה. ממש לפני שלב הקללות המפורשות היא מקנחת בתבלין המוכר, שלפיו רה"מ "מסית ומפלג" את העם (ולא אנשי הכיכרות שלועגים לאמסלם המזרחי וזב החוטם או מכנים את הכיפה של עובר אורח אקראי "שטיח"). כשהיא מקללת ראש ממשלה מכהן "בכיין, פחדן ושקרן", היא נשמעת כמו ז'אן ד'ארק. מותר לה. היא הרי לבנה מדי מכדי להיחשב "בהמה גסה", כפי שחבריה כינו את מירי רגב, ולא ימנית כעירית לינור. בכל זאת, צריך לשמור על סטנדרטים כפולים בבית הזה.
אלא שחיטוט בעבר הלא רחוק מראה שכששפיר באמת נאלצת לבחור בין האינטרס האישי לבין מלחמה בשחיתות, היא בוחרת בעצמה. כשעננת השחיתות ריחפה מעל פואד בן־אליעזר ז"ל (שחיתות שלא כללה מעיל וקופסת סיגרים אלא עבירות שוחד ומרמה מהז'אנר המבהיל באמת), שפיר איכשהו שכחה בבית את הלהט הג'ינג'י, והכלב אכל לה את הקריטריונים המוסריים. גברת ניקיון תמכה בפואד כמועמד לנשיאות לאורך כל הדרך, עם או בלי קשר לעובדה שנוטה החסד תרם לבחירתה לכנסת. רק לאחר כתב האישום החמור נגדו (ושתי כתבות נוקבות ב"הארץ" על התנהלותה), היא הוציאה בפאתוס אופייני סטטוס מלא כנות וחשבון נפש.
אם לסיים במה שהתחלתי - הסיפור הפוליטי של שפיר רחוק מלהיות קלאסיקה של רומן מופת; יותר רומן משרתות מהסוג המופרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו