דברים אחדים הספקתי בחיי. לנאום בכיכר העיר טרם הזדמן לי. כשהוצע לי לנאום בהפגנת הבעד של יועז הנדל, דמיינתי עצמי כמרטין לותר קינג על עקבים, זועקת שורות נצחיות שישודרו שוב ושוב, אולי אפילו במסכי שחור־לבן רועדים, מוליכה תנועת המון שמתחילה במדרגות בנק הפועלים בכיכר ציון, כמו קינג בשעתו על מדרגות האנדרטה, ומסתיימת בשינוי עולמי.
לאורך השבת התייסרתי שסירבתי לנאום. לא כי אני מזדהה עם מטרות ההפגנה, כי רציתי לאייהב אה דרים כלשהו בפני רבע מיליון עיניים נוצצות. במוצאי השבת התהלכו בכיכר 500 איש ברווחים גדולים.
ההמונים מימין לא באו והקרחת שלהם לא נספרה מהרחפן. הם בעד הצדק ובעד המוסר, כשם שהיו מרימים את ידם בעד חיסול הטרור, הם פשוט לא מאמינים שהרוטשילדים נגד הבלפורים זה סיפור שמנותק מההקשר הפוליטי. מעטים יתייצבו במחאת רחוב שהשיוך השבטי שלה מתעתע.
קל יותר לגייס חמיצות ימנית בגלל ההססנות של הראש. בגלל שלא בונים מספיק בירושלים. אם היתה מתארגנת הפגנת ימין בעניין עהד תמימי שהורידה סטירות לחייל, היו ממלאים את קינג ג'ורג'. אבל כשהעילה היא טענות של אלדד יניב, הימין לא קופץ לדום.
והימין לא נגד ביבי. הוא גם לא בעדו. נתניהו הוא ראש ממשלה מצוין. אם וכאשר העשן יתברר כאש, הימין לא יאתרג. יש לו מחליפים. בינתיים די עם הרעש. תנו לו למשול, לנהל עבורנו בהצלחה את כאבי הראש של מדינת היהודים, ורדו לו מהזנב.
אלא שמפגיני הגיליוטינה רוצים דבר אחד שאינו נתון למשא ומתן או לבחינה עובדתית: ראש מתגלגל בכיכר. מבחינתם, אם המשטרה תסגור את התיק, זו לא הוכחה שנתניהו לא מושחת - אלא הוכחה שהמשטרה מושחתת.
ואם היועץ המשפטי יחליט שלא להעמיד לדין, הוא צריך ללכת הביתה לקול הלמות תופי רוטשילד. ואם יהיה משפט והוא יזוכה, נגמרה הדמוקרטיה. וטוב שלא נאמתי שם. מהזווית של הקהל, עומדת על המדרגה העליונה, הייתי יוצאת שמנה.
זבוב באמצע החדר
בזמן שדנים אם המשטרה עובדת, יצא לי לראות את עבודתה מקרוב. לראשונה בחיי נחקרתי במשטרה. שורה תחתונה: היא עובדת, אבל לא על הפרויקטים הנכונים.
ביקרתי בעבר בתחנות כחולי המדים. הגשתי פעם תלונה. זומנתי למתן עדות על משהו שמישהו אחר עשה. מסרתי עדות על תאונת דרכים. ופתאום אני, אישה שומרת חוק בכלל וחוקי מרפי בפרט, חשודה בפלילים. למולי חוקרת שמזהירה אותי שכל שאגיד עשוי לשמש נגדי, מסבירה לי על זכות השתיקה, כותבת כל מילה מפי, ואני חושבת על ביבי. כמה נורא הוא המעמד, ומשפיל.
תקציר המעשה: מישהי שאיני מכירה הפיצה לגביי שקרים טיפשיים ומקושקשים שאין בהם פגיעה בשמי הטוב וגם לא מובן כיצד הם מועילים לאותה אישה. היא זייפה התכתבות שלי בעניין בלתי חשוב, אמרה דברים לא נכונים על אודות חיי היומיום שלי (שאם היו נכונים לא הייתי צריכה להסתיר) והמציאה שיחות טלפון. זה לא הרעיש אותי אבל היה כמו זבוב שמזמזם לי באמצע החדר.
איור: בת־אל בן חורין
מכיוון שהמשיכה כך במשך חודשים, וגרמה לי נזק שולי מרגיז, שלחתי לה הודעת אזהרה. ייתכן שהיא שקרנית כתחביב, אבל אני אוהבת אמת, ולכן דרשתי שתחדל מלהזכיר את שמי. השתמשתי במילים שמשטרת ישראל חושבת שהן לא יפות. האישה הגישה נגדי תלונה על איומים. משטרת ישראל לא בזבזה אף רגע ופתחה בחקירה.
אני מבינה את הרצון להגן על האזרח הקטן, אבל כשהם מקדישים שלוש שעות לחקירה בלשית באשר להודעת פייסבוק שבה כתבתי בנוסח משתנה "אני מזהירה אותך שלא לדבר עלי אחרת אוי ואבוי לך", אנחנו לא על הכביש הנכון.
המלצותיי למשטרה
מסיבת הסיום של החקירה התקיימה בזיהוי הפלילי. צילמו אותי מקדימה, מהפרופיל הטוב ("גברת לא לחייך"), וגם מהפרופיל הרע. לקחו ממני טביעות אצבע בהצמדה, בגלגול, בהטיה, בלחיצה, טביעות כף יד, טביעות כאפה, טביעות אמצע היד, והכוכב החדש בשמיים הביומטריים: טביעות הכרית הצידית של כף היד.
לא התבקשתי לתת דגימות רוק, אבל כמעט ירקתי על השוטר החביב שמדד לי את הגובה והעיר שאני יותר נמוכה ממה שאמרתי (168 ס"מ).
בזמן שכולם מחכים להמלצות המשטרה, מתחשק לי לתת למשטרה המלצות. ארשת הפנים הרצינית של השוטרת ששאלה למה התכוונתי באיום שלי - גרמה לי להפליג בהרהורים אם אין לרשות האכיפה עניינים דחופים יותר לעסוק בהם.
חשבתי על המכוניות שנגנבו בלילה הקודם. על סלעים שפגעו באוטובוס ילדים בהר חברון, ואיש ממחבלי הסלע לצד הכביש לא נעצר. על נשים שהתלוננו על אלימות מצד בן הזוג. על בתים שנפרצו לפני שבוע ויושביהם הונחו שלא לגעת בחפצים והם עוד קפואים בסלון, משולבי ידיים עד לרגע זה.
בפעם הבאה שתשמעו שחקירות בכירים נגררות, דעו שהסיבה היא אני. ואם יוגש נגדי כתב אישום, יובן גם העומס על בתי המשפט.
כשהלב מתכווץ
סמטת האפרסק דקת המותניים ביישוב מוצא שבהרי ירושלים - לא ראתה כמות יפה של מכוניות שחוצות אותה כפי שהיא רואה מאז כניסת הווייז לחיינו. כשיש פקקים בדרכי המלך השונות, היישומון מפנה שיירות שלמות של כלי רכב לעבור דרכה. ווייז מחלק את התנועה כמו שמים מתייצבים בחוק כלים שלובים: זמן ההמתנה בכל צירי התנועה ישאף להיות שווה.
בעיירה ליונה שבניו ג'רזי מאסו בזרים שהופכים את הכפר שלהם לקפנדריה, וכדי לחסוך פקק בכבישים הראשיים - פוקקים את העיירה הקטנה - ופשוט חוסמים את הכניסה לעיירה. בבוקר אפשר לצאת ממנה, אי אפשר להיכנס. המשטרה המקומית מבצעת את החסימות.
אפליקציית הניווט הפופולרית שינתה את חיי המושבניקים ברחבי הארץ, והפכה את חצרותיהם השקטות לציר תנועה מהיר. דיירי הרחובות הצרים של בית צפאפא, שדרכם נוסעים אלפי עוברי דרך חדשים, נושמים אוויר חדש ומפויח.
תושבי השכונות הפריפריאליות בערים שברחו מהפקקים, גילו שהפקקים הגיעו עד היציאה מהחניה שלהם. אני לא ממליצה למושבניקים להציב מחסומים, ולא בטוחה שאהסס לקצר שוב את הדרך בסמטת האפרסק, אבל כשאני נוסעת להם בתוך הגינות כדי לעקוף את כביש 1, הלב מתכווץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו