מיצג הגיליוטינה בשדרות רוטשילד פגע באופן ניכר במאמצי ההסוואה של השמאל כאילו מדובר במאבק נגד שחיתות. שחיתות היא הדבר האחרון שמעניין נוכל כיניב אלדד, שמעלליו בהשחתת הפוליטיקה הישראלית היו צריכים להרחיק מעליו כל אדם ישר. ניחא, השמאל בחר בו להנהיגו כמו האטד במשל יותם. התוצאות בהתאם.
הגיליוטינה הייתה גלויה מדי - אפילו "ידיעות" לא יכול היה להתעלם. לנוכח ממדי הביקורת הציבורית, פרסם עיתון הארץ־לא־שלנו מאמר מערכת תחת הכותרת "הסתת סרק", הטוען שאין סימטריה בין אלימות השמאל לאלימות הימין. אחרי ככלות הכול, יצחק רבין נרצח. לשם כך הוא מפחית בעוצמת הדימויים - קשים ככל שיהיו - ופונה להאשמה כוללת: "מארג אידיאולוגי ודתי רחב ומסואב שהכשיר - פשוטו כמשמעו - את רצח ראש הממשלה יצחק רבין".
קצרה היריעה מלמנות את השקרים שהשמאל מטפח מאז הרצח. ארון המתים לא היה לרבין אלא לציונות, מהמרפסת בכיכר ציון לא ניתן לראות דף בגודל A4 ובו תמונת רבין במדי ס"ס, שהפיץ סוכן השב"כ אבישי רביב בקרב עשרות אלפי מפגינים. נתניהו נצפה בלא מעט סרטונים שבהם השתיק את הקהל ואמר שרבין לא בוגד אלא טועה. טקס מפורסם נגד רבין - ההשבעה לארגון אי"ל - בוים בידי אבישי רביב והסתייע בעיתונאי רשות השידור איתן אורן. איש לא הוכיח קשר בין רבנים שדיברו על דין רודף, לרצח ולרוצח. יגאל עמיר היה אינדיבידואליסט שבז לאוטוריטות ולרבנים.
דבר לקיר. האמת היא הדבר האחרון שמעניין את מי שבחרו ב"ברירת שמשון", לאמור אם הם לא מובילים את המדינה כמקודם, תמות נפשם עם פלשתי(ני)ם. יש קשר הדוק בין הפגנות הדמה הללו לחוסר הנחת מהצהרת טראמפ בעד ירושלים, ולשמחה לאיד על ההצבעה באו"ם נגד ההצהרה. ההאשמה בשחיתות היא הנשק האחרון שנותר לשמאל, לאחר שהמצודות האידיאולוגיות שלו קרסו באביב הערבי ובחורף האסלאמי.
מעת לעת שומעים מלמולים על "מדינה פלסטינית" כאילו מדובר בפתרון ריאלי, כמו היינו בשנות השמונים, לפני הניסויים והאסונות שחווינו מאז הסכמי אוסלו. השמאל נתון בפיקסציה, קיבעון פסיכולוגי. השחיתות היא המסכה, ונתניהו הדמון שגרם לקריסתו. לתומי, סברתי, שזו המציאות שהשתנתה, אבל האורתודוקסיה השמאלית אינה מוכנה לשאת בתוצאות העימות של עובדות המציאות מול עיקרי אמונה שאבד עליהם כלח.
אכן, ההקשר הכולל שבתוכו נזרעים דימויי ההסתה חשוב יותר מהסימטריה. בהקשר זה, המצוד אחר רה"מ בטענות טמטום של סיגרים כשוחד, תוך גיוס מוסדות מדינה, היא סכנה עמוקה לדמוקרטיה. דבריו החמורים של אהוד ברק על סירוב הפקודה של קציני צה"ל, מתחברים היטב לדימוי הגיליוטינה ולהרשעה בטרם משפט של בנימין נתניהו. אך מאמר המערכת של "הארץ" נגע בנקודה עמוקה יותר: הוא קרא לציבור שומעיו לשמר את השנאה כמנוע הבערה של המחנה וכסממן זהות מרכזי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו