1. מה מפחיד בהורים שכולים פלשתינים, שאל במדור זה רם כהן. ואני אומרת, בפורום "משפחות שכולות יהודים פלשתינים", לא ההורים הפלשתינים, אלא הצד היהודי הוא שמדאיג אותי.
ביוני 2015 הוזמנתי למפגש "משפחות שכולות יהודים פלשתינים". קשה שלא להתרשם מעוצמת המפגש בין אויבים, שכל אחד איבד את היקר לו בידי הצד השני. אחוות השכול מזקקת את החיבוק המנחם לקשר ייחודי בין השניים שדמי אחיהם מצווים אותם מן האדמה לעשות מעשה. הבחירה בהושטת יד לשלום מעוררת השראה ואמונה לרגע ב"לא יישא גוי אל גוי חרב" וגו'. ואז מתחיל הדיון.
הפלשתיני, שאחיו נהרג בשגגה, איתרע מזלו להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון (וחלילה לנו לפקפק בכך), מוותר על הנקמה, אבל שתי רגליו נעוצות בנרטיב הפלשתיני, באשר לזכות ולשייכות. הישראלית, שכמוהו, שכלה אח, מספרת על הבית הציוני־לאומי בו גדלה, ועל קשיי השכול מהם למדה להבין כי דרכה, יסודה בטעות. אין דבר ששווה את האובדן הנורא. הכאב, והרצון (הכן) שלא יפלו עוד קורבנות במלחמה מיותרת, הובילו אותה לאימוץ הנרטיב הפלשתיני ולהתכחשות לנרטיב היהודי. כפיים.
האסימטריה מתחדדת, שעה שאחד המשתתפים, ישראלי־יהודי, המביע הזדהות עם הדובר הפלשתיני, מבהיר שמלכתחילה אינו מבין למה צריך לשלם בדם על "איזו אבן" שערכה רב בעיני מישהו, אך לא בעיניו. שאלתי, מדוע הוא מוצא את מלחמתו של הפלשתיני על אותה אבן, ראויה, בעוד מאבקו של בן עמו ואחיו היהודי, בזויה וחסרת כל חשיבות בעיניו - והוא ענה: היהודי ההוא אינו אחי. כפיים.
בתורי, העליתי על קצה המזלג סוגיות הנמצאות במחלוקת. שאלתי את נציג השכול הפלשתיני, בהינתן ששלום תובע פשרה משני הצדדים, האם גם אתה, כחברך הישראלי שמוותר בקלות על סלע קיומנו, מוכן לוותר על דרישת השיבה, או לומר מילה על זכותם ההיסטורית של היהודים על ירושלים? והוא ענה: "אנחנו כבר ויתרנו. את הכובש ואת רוצה ממני עוד ויתור?"
הבנתי. הפורום, שחשיבותו בעצם קיומו, חסר דיון אמיתי בבעיות היסוד. המסר העולה ממנו, שיהודים ופלשתינים מסרבים להיות אויבים, ולכן על היהודים לוותר, הוא מצג שווא, המעניק עדיפות לאחווה עם האויב, על פני שלום בתוכנו. ולכן, לא הפלשתינים השכולים מפחידים אותי, אלא חבריהם היהודים, שאין להם שיג ושיח עם בני עמם ואחיהם למשפחת השכול, המאמינים שהציונות היא מעשה של צדק היסטורי.
2. גם אחרי קריאת מאמרו כאן מאתמול, עדיין לא הצלחתי להבין מדוע אורי הייטנר לקח חלק בהפגנה בכיכר ציון. כשמפגינים נגד השחיתות, הציבור הרחב מפרש זאת בדרך אחת: אתה מאמין ויודע (!) שיש שחיתות. תשובות המפגינים בכיכר ציון נשמעו סבוכות ומפותלות, ולא ענו בבירור, מהי השחיתות שנגדה הם מפגינים, והאם ראש הממשלה מושחת בעיניהם. במובן זה הם לא היוו יותר מסרח עודף למפגינים נגד הממשלה ובעד הפלת שלטון הימין, בתואנה של שחיתות שהמציאו יש מאין.
הרושם המתקבל הוא שסלידתם הגדולה של המפגינים בכיכר ציון מנתניהו, מכריעה עד כדי כך ששווה בעיניהם לתת יד לאווירת ה"מושחתים נמאסתם", הטומנת בחובה לא רק את הסכנה להפלת המחנה הלאומי כולו, אלא להבאת אסון נוסח אוסלו על ראשנו. אלוהיי, שמור אותי מאחיי, ומאויביי אשמר בעצמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו