הארץ סערה בעקבות פרסום תמונות הגיליוטינה מהפגנת השמאל במוצאי השבת בשדרות רוטשילד, ופסטיבל הגינויים נמשך עד שעות הבוקר המאוחרות של יום ראשון. אבל במקרה הזה אני מוכן לתת הנחה לשמאל שמיצג הגיליוטינה לא נועד לקרוא לאלימות, אלא לבטא מסר סמלי. מקובל. אני מוכן גם לקבל את כנות הגינויים ואת מחול ההתנערות הגורף. אין בעיה. לפעמים גיליוטינה מקרטון היא רק גיליוטינה מקרטון.
אבל איזה סמל הביאה עימה הגיליוטינה לשדרה? מה רצה לבטא מי שגרר אותה לרחוב ונופף בה בגאווה? פה, חוששני, נחשפת בעיה עמוקה הרבה יותר ממה שבשמאל מוכנים להודות.
הגיליוטינה, סמל המהפכה הצרפתית, היא סמל של רודנות עממית, של שלטון טרור. הגיליוטינה שימשה ל"חיסול חשבונות" עם "אויבי המהפכה" באמצעות טריבונלים עממיים ובתי דין שדה. הסמליות שבה - התקוממות ההמונים מול "אויבי העם" - היא אנדרטה נצחית להשעיית חזקת החפּוּת, לביטול מוסדות השלטון החוקיים, לזריקת כל היסודות של הדמוקרטיה הליברלית לפח הזבל. זהו סמל הצלחתו הגדולה של מיעוט אידיאולוגי ורדיקלי להשתלט בכוחניות על סדרי השלטון ולקרב את האוטופיה הטוטליטרית של השמאל.
הגיליוטינה כמיצג של הסתה לאלימות אולי אינה משקפת את הפגנות השמאל, אבל כסמל פוליטי היא משקפת בדיוק נמרץ את מה שמתרחש שם.
הרי מה משמעות ההפגנה של מני נפתלי ואלדד יניב זה שנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אם לא פגיעה בסמלי השלטון וסדרי הדין? לשם מה יצאו לרחובות, אם לא כדי להשעות את חזקת החפות? מה מחפשים ארגוני השמאל הקיצוני בהפגנה, אם לא את הפוטש השלטוני? מה המשמעות של "נתניהו אשם עד שיוכח אחרת", אם לא גיליוטיניזציה של הפוליטיקה?
בחירות דמוקרטיות, חוק הקובע מתי ראש ממשלה חייב להתפטר, הליך פלילי מסודר, זכויות חשודים? כבר יותר משנה שכל אלו נרמסים ברגל גסה בתקשורת הארצית ובהפגנות השמאל בפתח תקווה.
אבל הבעיה עם הגיליוטינה עמוקה עוד יותר. כפי שנחשף בשבועות האחרונים, להלך הרוח של עריפת הראשים בלא משפט שותפים כנראה גם לא מעט אנשים בתוך מערכת אכיפת החוק. רוני ריטמן, מפקד להב 433, שבטוח שאנשי נתניהו הם שסיבכו אותו בתלונה על הטרדה מינית; המפכ"ל אלשיך, שהשתכנע בנכונותה של התזה הזאת וממשיך לספר אותה לעיתונאים עד היום; אשתו של ריטמן, רב־פקד בדימוס, שעמוד הפייסבוק שלה מזכיר את זה של אלדד יניב; תת־ניצב כורש ברנור, שמתדרך עיתונאים ואקטיביסטים משמאל; מערך ההדלפות המשומן; סביבת היחצנים ו"היועצים האסטרטגיים" דוגמת ליאור חורב שבוחשים בקלחת, ודוגמאות רבות נוספות.
הבעיה שלנו היא לא עם סטודנט תל־אביבי שקרא יותר מדי רוסו ויצר מיצג חובבני וחסר מקוריות מקרטון, אלא עם הלך רוח יעקוביני שחודר עמוק־עמוק למערכת. מי שיוצרים ציפייה "להביא את הראש של ביבי" הם ניצבים ותת־ניצבים, שמנהלים קמפיין זה יותר משנה וחצי; אלו פוליטיקאים חסרי אחריות, הסבורים שדי בחקירות משטרה כדי לדרוש מראש ממשלה להתפטר; פרשני האולפנים ועיתונאים בכירים שניזונים מהדלפות בלתי חוקיות מהחקירות וחוגגים על תדרוכים מפי בעלי עניין; מו"לים כמו נוני מוזס שבעצמם חשודים בחלק מהפרשות, אבל נרתמים לקמפיין בתקווה שיניחו להם.
האם אלה שגינו את מיצג הגיליוטינה מגנים גם את הבעיות החמורות האלה?
