התרגשותם של ילדים בגן מול נרות זעירים ודקיקים ביחד עם אמהות ואבות, במחזה הנראה כמנותק מכל רציונל מערבי שגדלנו על ברכיו, הם פרק אחד בסיפור קיומו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. מציאות העולה על כל דמיון יכולה להיות מתוארת כאריג, שעליו נרקמו חיי האומה העברית, שזורים מעשה גבורה, עטופים באנשי אמת, בצדיקי יסוד עולם, ואף בנסים ובנפלאות. האריג הזה נצבע בצבעי החושך של גלות משפילה, ללא יכולת התגוננות ראויה לשמה, הוא מנוקב ככברה מרדיפות ומשמד, מאונס ואסונות, ובכל זאת, בין חוטיו של האריג נושבת לה רוח תמידית, רוח האומה הישראלית, אי שם ממרומי הר סיני.
וכמה שונה היא הרוח היהודית. שהרי המטריאליזם ההיסטורי, ייתכן שהוא תקף עד כדי אמת אצל אומות העולם. התפתחותן הרוחנית של האומות, במיוחד רומא ויוון, היו פרי של התפתחותן החומרית. באותו האופן גם שקעו למצולות ים, בהשאירן עקבות עמומים של תהילה. לא כן האומה הישראלית. תורת החיים שקיבלה בהר סיני, עוד בטרם נחה כף רגלה על אדמתה, היא היא המנשיבה את הרוח בין חוטי הארג עד עצם היום הזה. ואף אם מעט חומר היה הכרחי לבערה המתמדת בעומק הגלות, הרי שיבת ציון הפיחה את רוח הגבורה מחדש. כמו גחלי רתמים, כמו פך שמן, כמו "סתם" חנוכייה.
לפני כמעט מאה שנים כתב א"ד גורדון: "אני רואה, ואני נופל על פניי: ענק אתה עמי ישראל." בין אם נפרש "ענק" כעדי על צווארי חלוצים, ובין אם נפרש זאת כעוצמת בני דוד, בין כך ובין כך, הכרח הוא להתלהב מהמחזה הנפלא. כמו עוף חול קם העם היהודי על רגליו ומעופף על שש כנפיים, שהרי רק כך אפשר להבין משהו מעוצמת השיבה הזו אל הארץ. נכון, יש כאלה שמשא הארג כבד עליהם מנשוא, והם נטשוהו בחמת זעם.
נשוב אל תקופת האימפריה היוונית. יון, מצאצאי יפת בנו של נח, אשר נקשרו לה אינסוף כתרים, נהגה בעודף יהירות מול נתיניה. אלה ע"פ רוב נטמעו בתוכה. ייתכן מאוד שמסעות הקרב של מתתיהו ובניו, היו נמנעים; ייתכן שאלמלא דחיקתם אל הקיר של החשמונאים והציבור הגדול שהלך אחריהם, מהלך ההיסטוריה היה אחר. כשהחלו הקרבות, בלית ברירה, לפי כל כללי ההסתברות וההערכה "המפוכחת", לא היה סיכוי לחשמונאים מול היוונים, ובעיקר מול גלי המתייוונים. הרוב "הקיצוני והדתי" הזה, קצה נפשו בדיכוי הרוח היהודית, נמאסה עליו מסכת ההלשנות אל הפריץ באנטיוכיה, וכנגד כל הסיכויים הביס את היוונים.
מרד החשמונאים פתח סדרת מרידות יהודיות ברחבי האימפריה הרומית שנמשכו כ־300 שנה, עד מרד בר־כוכבא, ואם נכשלו בחלקן, הן סימנו את תקומת התחייה היהודית בארץ ישראל כ־1800 שנים מאוחר יותר.
ההיסטוריון הלא־יהודי פאול ג'ונסון בספרו "תולדות היהודים" חוזר לתקופת מרד החשמונאים, אבל דבריו נראים כאילו נלקחו מקורות הימים האלה: "...אולם, כל סיכוי לדו־קיום יהודי־יווני בנוחות סבירה, נהרס על־ידי מפלגה רפורמית יהודית, אשר רצתה לזרז את קצב ההתייוונות". המדרבנים הגדולים ביותר בקרב היהודים - לכניעה מול היוונים ולאחר מכן מול הרומאים - היו "אוהבי השלום והצדק" עד חורמה. תפילת החנוכה בפינו אינה אלא תפילה למזעור נזקיה של ההתייוונות. בימים ההם בזמן הזה.
ד"ר גבי אביטל הוא מומחה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו