בדרך כלל, כששרים בכירים מתחילים לחלק מתנות לאזרחים, המשמעות המיידית היא אחת: הבחירות מתקרבות.
שר האוצר משה כחלון, שספג לאחרונה ביקורת חריפה על תמיכתו בחוק ההמלצות, עשה אתמול את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות: לשלוף תוכנית כלכלית גרנדיוזית, להציגה כשראש הממשלה לא לצידו כדי שכולם יבינו למי הקרדיט - ולחייך מהצד כשהפרשנים הכלכליים והפוליטיים ממלאים את החלל בתילי תילים של פרשנויות מייד לאחר ירידתו מהבמה.
אם התוכניות האחרונות הוצגו על ידי כחלון בעיתוי של אווירת אולי־בחירות, אפשר רק לדמיין איזה תוכניות יציג במהלך הקמפיין עצמו, כי הרי אין מי שיביע התנגדות להורדת מחירים, להורדת מסים או בכלל - לחלוקת כסף מהמדינה לנטו החודשי.
זה לא שכחלון סבור שמחר בבוקר נלך אל הקלפי, אבל בחודשים האחרונים הנחת העבודה שמלווה אותו היא שהממשלה יכולה להתפזר בכל יום. לכן הוא ממלא את הארץ בשלטי חוצות. לכן התוכניות הכלכליות החריגות בהיקפן.
גם כשמנסים באופוזיציה לתקוף אותו ולהאשים אותו בפופוליזם, אין מי שבאמת מקשיב, כשתלוש המשכורת גדל ומחירי הצריכה צונחים.
ואולם, הגיבור האמיתי של כלכלת הבחירות הוא דווקא מי שנעדר מההצגה של כחלון אתמול - ראש הממשלה. למרות הומוגניות הקואליציה, והאינטרס המובהק של כולם להמשיך הלאה יחד, וההערכה כי לא תהיה לאף אחד משותפות הקואליציה טובה מזאת - התחושה הכללית היא שהאדמה רועדת. מאז משבר התאגיד, שבו שיגר נתניהו איום מפורש להליכה לבחירות, הקרקע של כולם נעשתה הרבה פחות יציבה ממה שחשבו. אם יש אווירת בחירות בשבועות האחרונים, ויש, היא בגלל חוסר היציבות שגרם נתניהו במשבר ההוא.
ויש סיבה נוספת וגיבור נעדר נוסף. מי שריכז אתמול את המגעים הקואליציוניים הוא ראש הממשלה בעצמו יחד עם השר יריב לוין. מי שעשה זאת עד היום ביד רמה ובזרוע נטויה, יו"ר הקואליציה דוד ביטן, לא היה אתמול במשכן הכנסת ברגעים הקריטיים מסיבות ידועות. אם כשליצמן התפטר חששו בקואליציה (בדיעבד לשווא) כי נפלה הלבנה הראשונה בחומה, אצל ביטן כבר מדובר בבלוק רציני שהתמוטט.
