אתמול יצא שר האוצר משה כחלון עם בשורה לפיה משרדו יפחית מכסים בהיקף של כ-800 מיליון שקל. אלא שההפחתה תחול רק על מוצרים שאינם מיוצרים בישראל – ובכך כנראה חסרונה.
תפיסתו של השר כחלון, לפיה מכס מגן על התעשייה המקומית, מתכתבת עם חשיבה שאפיינה את שנות שלטון מפא"י. באותה תקופה הוקמו בישראל מפעלי ייצור לא רווחיים, שנתמכו על ידי המדינה בסבסוד כבד ובהטלת מכסים גבוהים על ייבוא מתחרה. השיטה העשירה את מפעלי ההסתדרות וכמה תעשיינים, אך יצרה קיפאון בתעשייה הישראלית והנציחה את נחיתותה. כדי להוסיף חטא על פשע, נכלאו מאות אלפים מתושבי עיירות הפיתוח בעבודה בתעשיות שנידונו לכליה.
בשנות ה-70, החלה התפיסה להשתנות באיטיות. בשנת 1975, התקשרה ישראל בהסכם הסחר הבילטרלי עם הקהיליה האירופית, במסגרתו התחייבה, בין היתר, להפחית בהדרגה את שיעורי המכס החלים על מוצרים מיובאים ממדינות השוק המשותף. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1985, התקשרה ישראל בהסכם דומה עם ארה"ב. בשנים הבאות היתה ישראל צד בהסכמי סחר חופשי רבים.
בתחילת שנות ה-90 אישרה ממשלת ישראל החלטה לייבוא מוצרי תעשייה מארצות שלישיות (עד אז, הוטלו על מוצרי תעשייה כאלו מכסים בשיעורים המגיעים עד כדי 75% מערך השוק שלהם). במסגרת המדיניות החדשה נחשף המשק הישראלי באופן מדורג ומבוקר לייבוא. תוכנית החשיפה שיקפה את התפישה המודרנית של סחר בינלאומי. בחריגה מעקרון ההדדיות - כלומר, בניגוד לרעיון של הסכמי סחר, ישראל הפחיתה את החסמים המוטלים על הייבוא באופן חד-צדדי, וללא קבלת תמורה.
שינוי המדיניות של ישראל ביטא הכרה בעיקרון היתרון היחסי, שניסח הכלכלן דיוויד ריקרדו, לפיו חשיפת המשק לייבוא תביא להתייעלות של כלל המדינות המשתתפות בסחר החופשי. בספרו "עקרונות הכלכלה המדינית", הוכיח ריקרדו שאפילו כשיש למדינה יתרון בייצור של שני מוצרים שונים על-פני מדינה שנייה, היא תרוויח יותר ממסחר חופשי עמה, אם תתמקד בייצור המוצר שבו יש לה את היתרון היחסי הגדול ביותר.
תעשיות הטקסטיל והרכב הישראליות מדגימות היטב את העקרונות שהתווה ריקרדו. בישראל הפסיקו לייצר את רכבי הסוסיתא וכרמל דוכס, וגם ב"אתא" דממו המכונות. אולם הדבר לא סימן את מותה של הכלכלה הישראלית. אזרחי ישראל צורכים בגדים וכלי רכב מיובאים — ולמרות זאת, התעשייה המקומית דווקא פורחת.
במקום להמשיך ולהנשים באופן מלאכותי תעשיות שייצרו מוצרים בינוניים ומפסידים בשלל ענפים, הפנתה ישראל את משאביה לתחומים שהיא מצטיינת בהם באופן מובהק: טכנולוגיה עילית (היי-טק) ותעשיות עתירות ידע בתחומי הביטחון, החקלאות והחלל – והכלכלה צמחה בהתאם. המדינה משכה את ידה מקביעת המנצחים והמפסידים באמצעות רגולציה ומכסים מיותרים — והתעשיינים, הפלא ופלא, מצאו את דרכם אל ייצור רווחי.
מכס על מוצרים מיובאים אינו אלא מס צריכה, שמצטרף למע"מ שאנחנו משלמים ממילא על כלל המוצרים. הגבלת תוכניתו של כחלון למוצרים שמיוצרים בחו"ל אינה מספיקה וממשיכה להגן על קבוצות לחץ מסוימות, כשברקע רחשי בחירות. יש מכסים ומיסים רבים על מוצרים המיוצרים בישראל (ממזגנים, דרך מוצרים חקלאים ועד לריהוט); עתה יש לבחון ביטול שלהם – מבלי להתחשב היכן יוצרו.
התעשייה הישראלית ביצעה בעשורים האחרונים הקצאה מחודשת של משאבים ממפעלים שאינם נושאים רווח – לכאלו שהם רווחיים. השר כחלון, אבי מהפכת הסלולר בישראל, מבין היטב את ההשלכות השליליות של מכסי מגן על התעשייה המקומית. התוכנית שהציג אתמול אינה מספיקה; עליו ללכת צעד רחוק יותר.
הכותבת היא עורכת דין ומומחית במיסוי עקיף ובסחר חוץ
