החלטתו התקדימית של דונלד טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, הכניסה אותו באבחה אחת לרשימה המצומצמת של נשיאי ארה"ב, שלא נרתעו מהתנגדותם העיקשת של בכירים בממשל ובצמרת הבירוקרטית, וקיבלו החלטות פורצות דרך ביחס לישראל. כך, למשל, התעלם הנשיא הארי טרומן מעמדת הממסד השלטוני כולו, שיצא חוצץ נגד הרעיון של הקמת מדינת ישראל בגיבויה של ארה"ב. טרומן העניק לישראל הכרה דה-פקטו מיד עם היוולדה ב- 14 במאי .1948 זאת, למרות שמזכיר המדינה רב התהילה ג'ורג' מרשל, וג'ורג' קאנן, גדול הדיפלומטים האמריקניים במאה ה- 20 וכן מזכיר ההגנה דאז, ג'יימס פורסטל, יצרו אופוזיציה פנימית רבת עוצמה למהלך. כך גם החליט הנשיא ג'ון קנדי, באוגוסט ,1962 לספק לישראל את טילי ההוק חרף ניסיונותיו הנואשים של מזכיר המדינה, דין ראסק, לסכל את העסקה.
אותם דברים אמורים לגבי הנשיא טראמפ, שהחליט לדחות את המלצתם של מזכיר המדינה רקס טילרסון ושל מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס, להשאיר את הסטטוס-קוו בשאלת מעמדה של ירושלים על כנו. בכל שלושת מוקדי ההכרעה הללו הוכיחו נשיאי ארה"ב את יכולתם להשתחרר מדפוסי חשיבה מושרשים ומקובעים, ולעצב בכך הוויה חדשה למרות האילוצים והמכשולים מבית ומחוץ. בנחישותם לשחות נגד הזרם והממסד הלעומתי הושפעו טרומן, קנדי וטראמפ במידה לא מבוטלת (אם גם לא באופן בלעדי) מתבנית היחסים המיוחדים עם היישוב היהודי ומאוחר יותר עם מדינת ישראל, ששיקפה אמפתיה והזדהות ערכית ואידאולוגית עמוקה של ציבורים נרחבים בחברה האמריקנית עם המפעל הציוני.
ב- 1948 היו אלה יועציו הפוליטיים של טרומן, ובראשם קלארק קליפורד ודיויד ניילס (וכן מנהיגים ציוניים בולטים כחיים וייצמן), שהעבירו לבית הלבן מסר תמיכה ביוזמת ההכרה בישראל, שנגזר מאמונתם בזכותם המוסרית של בני העם היהודי ששרדו את השואה, להקים מדינה עצמאית. ב-,1962 מי שפעל ללא לאות לשכנע את הנשיא קנדי לספק לישראל נשק מתקדם לראשונה בתולדות היחסים עימה, היו רה"מ דוד בן-גוריון ויועצו הפוליטי המיוחד של הנשיא, מאיר (מייק) פלדמן, שמילא תפקיד מפתח בהכרעה. תמונה זו שבה ונשנתה ביחס להחלטת ההכרה בירושלים. רה"מ בנימין נתניהו העלה שוב ושוב את הסוגיה בסדרת שיחות טלפוניות שקיים עם טראמפ ערב ההכרעה הנשיאותית, ולאחר שיועציו, ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר (בדומה לקליפורד ב-1948 ופלדמן ב-1962) גיבשו עמדה, שהייתה שונה בתכלית מזו של חלק הארי בצמרת הדיפלומטית והביטחונית.
בשבוע שעבר חברה לגילוי זה של מנהיגות נשיאותית גם הצלחה חקיקתית מרשימה בדמות הרפורמה המקיפה במיסוי, שטראמפ הצליח להעביר בשני בתי הקונגרס. העובדה שבניגוד לעבר הקרוב, תמכו הפעם כל חברי סיעת הרוב הרפובליקני בסנאט (למעט הסנאטור בוב קורקר) ביוזמת החקיקה, מעידה על כך שממסד המפלגה החל להפנים את מסר התמיכה בנשיא ה-,45 העולה בעוצמה רבה מבסיסיה המקומיים של התנועה הרפובליקנית. אם התהליך הזה יימשך, הוא עשוי להעניק לטראמפ שוליים רחבים יותר של תמרון במישור החקיקתי, ופוטנציאל מבטיח יותר של משילות אפקטיבית בהמשך דרכו.
פרופ' אברהם בן-צבי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באונ' חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
