פינסק, עיר נעוריו של חיים ויצמן, היא עולם שלישי בתוך העולם השני • ביקור בה ואצל שכנותיה מעורר את השאלה: כיצד נחלצים אנשים ממקומות עלובים ומצליחים לטפס לגדולה?
מועצת הכפר החליטה להעביר את בית משפחת ויצמן מן הרחוב הראשי של מוטול שברוסיה הלבנה אל רחוב פנימי, ועל המגרש שהתרוקן בנו בית נוער. בית ויצמן מגודר ונעול. בצמוד אליו, בצריף מט לנפול, גרה באבה יאגה, ממש כמו באגדות. קומתה שחה עד לרצפה, ובבעלותה מפתח מפחיד, שאורכו כ־30 ס"מ ובקצהו בליטה משונה, שנועד לפתוח את ביתה של משפחת ויצמן. במאמץ משותף נפתח שער החצר.
בית העץ גדול הרבה יותר מביתה של בעלת המפתח, ועדיין קטן לגידול 15 ילדים, שנשיאנו הראשון היה השלישי שבהם. זהו בית סתמי, שאין בו פריטים מיוחדים, כמעט אין בו ריהוט, וההזנחה זועקת בו מכל פינה. באבה יאגה באה בטענות. לפני שנים רכש את הבית יהודי ממולדובה. הוא הבטיח הרים וגבעות, אמר שיתחזק אותו כמו שצריך והכריז שיהפוך את המקום לאתר תיירות.
שום דבר מכל הדברים הללו לא התרחש. לפני שבועות אחדים זרקו נערים אבן לתוך הבית ושברו את שמשת החלון. היא התלוננה, אבל אף אחד לא בא לתקן. זה כפר עני. "לא אכפת לכם מהנשיא שלכם?" היא שואלת, ומייד נעשיתי אחראי להזנחה.
לא פעם, כשמבקרים במקומות שבהם נולדו אנשים גדולים, עולה השאלה איך הצליחו האנשים הללו להיחלץ ממקומות עלובים כל כך ולהתבלט, ולזכות להערכה, ולהשפיע. בנעוריו עבר ויצמן לפינסק, עיר המחוז, שהיו בה גימנסיות ובתי ספר גבוהים. הדרך ממוטול לפינסק נראית כחלק בלתי נפרד מתפאורת "כנר על הגג".
המוני צריפים חומים אשר קשה להאמין שמישהו אמיתי חי בהם, ובכל זאת נראים מהם, מדי פעם, סימני חיים, עד אשר מתגלה כנסייה ירוקה או צהובה, עם כיפות זהב. ואז חולפת המחשבה שדרי הצריפים הללו, המטים לנפול, או הוריהם או הורי הוריהם, הם, בעצם, המממנים של העושר הכנסייתי הזה, המתריס כל כך.
פינסק שונה מאוד ממוטול. יש בה כ־150 אלף תושבים, מרכזי קניות, בתי חולים, אוניברסיטה ובתי מידות, אבל יש בה צריפים חומים מאותה תפאורה תיאטרונית, והשילוב משונה וחושף סוג של אוזלת יד, שהרי סביר להניח כי יש יזמים שהיו שמחים להוביל מין "פינוי־בינוי", ולשפר, באותה הזדמנות, את מראה העיר.
קרלין צמודה לפינסק, וכבר יותר מ־200 שנה הן מהוות רשות עירונית אחת. בזמנו הותר להוד מעלתו קרל להקים יישוב מחוץ לפינסק, והיישוב גדל, ופינסק גדלה, והיום רק רחוב אחד מפריד ביניהן. אבל עדיין גרים בקרלין - הקרויה, כמובן, על שמו של אותו קרל - האנשים שבכיסם מצויה פרוטה, ואילו פינסק צנועה יותר.
אני מוצא, בקרלין, את מלון בריסטול שהיה בבעלות משפחת אמי. בית נאה וגדל מידות, אשר שימש - לאחר מלחמת העולם השנייה - בית חולים לחיילי חיל הים הסובייטי, ועכשיו הוא בבעלות העירייה. כבר 15 שנה מתנוסס עליו שלט המציע אותו למכירה, באין קונה. בצמוד אליו נמצא הבית שהיה פעם בית המשפחה, ועכשיו הוא משופץ ויפה ומושכר לעורכי דין ולרואי חשבון וגם לרופאים המקיימים בו קליניקות פרטיות.
איני מצליח להתרגש מן המקום שבו נולדה אמי. אולי משום שהיא לא התרגשה ממנו כלל. השם "פינסק" הושמע לא מעט בבית, וכשמישהו סיפר כי מקור משפחתו משם, נוצרה תמיד הזדהות מקומית שכזו, אבל איני זוכר סיפורים על מקומות בעיר, מלבד אזכור הביצות הידועות בסביבה כולה. אבל גם הביצות כבר אינן, משום שייבשו אותן, ומישהו לידי מחייך ומסביר לי כי ניסיוני לאתרן הוא בדיוק כאילו היה מישהו נוחת עכשיו בישראל, ומבקש שייקחו אותו - דבר ראשון - אל הביצות.
קודם כל לעזוב
מהלכים ברחוב לנין, הרחוב הראשי. בתים נאים, בני קומה אחת. כולם לשימור. בתי קפה. בתי מידות גבוהים בני קומתיים או שלוש, שבהם גר פעם בעל בית חרושת או בנקאי חשוב, ומאז מהפכת אוקטובר הוסבו לטובת הכלל. יש מעט אנשים ברחוב, אבל לא קשה להידבר איתם. הם רוצים לצאת מכאן. בעיקר הצעירים.
יש פה רק אוניברסיטה אחת. לומדים בה 1,200 סטודנטים, ויש בה רק שלוש מחלקות: ספורט, תיירות וכלכלה. היא אינה מוערכת במיוחד, אבל מי שאינו רוצה ללמוד בה, אין לו ברירה אלא לגלות למינסק, הבירה. מינסק רחוקה מכאן מרחק של כ־250 ק"מ, וזה רחוק מאוד, ומחייב לשכור חדר ולשלם עבור ההוצאות, ואז, כשמסיימים לאחר שלוש שנים - אין עבודה.
לפי הסטטיסטיקה, מגיעה האבטלה ל־3% בלבד, אבל מי שמחפשים עבודה יכולים להעיד שהמספר האמיתי גדול, לפחות, פי עשרה. זהו עולם שלישי בתוך העולם השני, עם חלום להיות עולם ראשון, וידיעה שזה לא יקרה כל עוד לא ישתנה המשטר, מסביר לי מישהו.
פינסק, שהחלה את חייה כחלק מן הנסיכות הרוסית, הפכה אחר כך לחלק מן הנסיכות הליטאית, ואחר כך - תחת שלטון פולין, ושוב תחת רוסיה, וזמן קצר תחת שלטון אוקראינה, ושוב פולין, ואז - גרמניה הנאצית שהשמידה את יהודיה - ואחר כך - הכיבוש הסובייטי, המשחרר והנורא, ועכשיו במדינה שהיא לכאורה עצמאית ולכאורה ריבונית, ואפילו לא דמוקרטית לכאורה.
וכשאני הולך ברחוב לנין אני אומר לעצמי, איזה מזל היה לי שסבי וסבתי עזבו את המקום הזה ועלו לארץ ישראל בשנת 1923, ואיזה שוטה היה אחיו של סבא, שבא לביקור בארץ באוגוסט 1939 ללוות את רבו, עם חסידים אחרים, וכשסבא התחנן בפניו להישאר בארץ, אמר לו האח כי יפעל כפי שיורה לו רבו. הרב החליט לחזור, ואחיו של סבא חזר עימו לפינסק, ש־77% מתושביה היו יהודים, ואשר כמעט כולם נורו בגיאיות המוות.
בסוף רחוב לנין, ממש בסמוך לכיכר לנין, מוצב פסל בדמות אדם. על פי מראה האיש, על זקנו וכובעו, הוא, כנראה, יהודי. בידו האחת הוא מקפל את זרת ידו השנייה, כמי שאומר "קודם כל!". מסבירים לי שהפסל נעשה בהשראת חיים ויצמן, שבאוטוביוגרפיה שלו כתב כי תושבי פינסק מהלכים בזרת כפופה, כי הם מתחילים כל משפט במילים "קודם כל, אני פינסקאי".
אבל אני כל כך שמח שוויצמן עקר את עצמו מן הצריף במוטול, ומן הלימודים בפינסק, ושסבא שלי, ידידו ותלמידו, הלך אחריו לארץ לא נודעת. ושעבורם היתה דווקא נטישתה של פינסק כ"קודם כל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו