כשפתחנו באוגוסט בסדרת ההפגנות מול ביתן של שופטות בית המשפט העליון - במחאה על המצב בדרום תל אביב - לא ידענו לאן זה יוביל. ניצלנו את פסיקות בג"ץ על חופש המחאה מול בתיהם של אישי ציבור, ובאנו למחות על הסחבת. הסחבת תמה במפתיע יומיים לאחר ההפגנה, אך אנו המשכנו למחות נגד הזלזול בזכויות האדם והאזרח שלנו, ונגד הפסיקות שסירסו את מדיניות הממשלה.
לא ביקשנו רישיון להפגנות, כי בג"ץ קבע שלא צריך. אבל גם כי לתפיסתנו, איננו זקוקים לאישור כדי למחות נגד הפשע שבוצע בנו ללא הסכמה. אנחנו, שאיבדנו את חופש התנועה ואת החופש לחיות ללא פחד, לוקחים לעצמנו את חופש המחאה בכל זמן ובכל מקום.
בהפגנה לפני שבועיים אסרו עלינו להתקרב לביתה של אסתר חיות. המשטרה בשיתוף השב"כ הרחיקו אותנו מהבית והפכו את הרחוב לאזור סטרילי. כשהגיע האוטובוס של נשות דרום תל אביב, הן מצאו עצמן מול גדרות וגדוד של יס"מ. לא עושים את זה לנשים שחייהן הפכו לסיוט והן נזקקות לשירותי משטרה בדרך מהבית לקופת החולים. התוצאה בהתאם: הנשים הגיבורות שלנו הסתערו על המחסומים. אותה הפגנה הסתיימה בנשים פצועות, במעצרי ובהרחקתי מצהלה.
בעקבות המעצר יצאה דוברות המשטרה בהודעה פוגענית, שבה נאמר בין השאר ש"המשטרה תאפשר את חופש המחאה אך תגלה אפס סובלנות למעשי אלימות ולפגיעה במרקם החיים התקין של האזרחים". מכיוון שהמשטרה מגלה כבר עשור סובלנות מופלגת למעשי אלימות ולפגיעה במרקם החיים בדרום תל אביב, לא נותר אלא לשאול: האם זה אומר שאנחנו לא אזרחים?
שלושה ימים אחר כך התקיים בבג"ץ דיון על עתירה נגד חוק הפיקדון. זה היה הדיון הראשון מאז שפתחנו בסדרת ההפגנות וחשנו שנפל דבר. הדיון שיקף את המהפך ביחסי הכוחות. לא עוד תושבים מושפלים מול כוח מאורגן של ארגונים דורסניים, אלא קבוצת פעילים גאה ובוטחת, שמיישירה מבט בנשיאת בית המשפט. השופטים, למרבה ההפתעה, דיברו אחרת. הם התרשמו פחות מזכויות המסתננים, הדגישו את פתרון הגירוש שהם אישרו והתעקשו להגביל את השימוש במונח "מבקשי מקלט" למי שהגישו בקשות ועדיין לא נענו. כאילו נמאס להם. כאילו רצו שהבעיה תיפתר ולא תשוב אליהם.
היכן אנחנו עומדים עכשיו? קיים נוהל הרחקה למדינה שלישית שאושר בקריאה ראשונה ובפסק דין בג"ץ. יש תיקונים להסכמים שנדרשו ונעשו. הוקמה שגרירות ברואנדה לפקח על ההליך. ובלשכת רה"שפימ מדברים על תחילת הגירוש בעוד כמה שבועות. מצד שני, שר הפנים אריה דרעי חושש ומתקפל, אין כוח שיאכוף את התוכנית, אין מקומות בבתי הסוהר למסרבים לצאת, ואיש אינו מוכן לגעת במשפחות ובילדים. את העבודה הזאת משאירים לנו.
ומשפט על הקמפיין השקרי תחת הכותרת "ישראל שולחת מבקשי מקלט אל מותם". המגורשים אינם מבקשי מקלט, אלא מסתננים שלא הגישו בקשה או שבקשתם נדחתה. רואנדה אינה מדינה רצחנית אלא מדינה בטוחה ומשגשגת. בשביל להגיע לשוק העבדים בלוב או לטבוע בים התיכון צריך לעזוב את רואנדה למסע בן כ-4,000 ק"מ בחסות רשתות ההברחה. ארגוני הזכויות קוראים למסתננים ללכת לסהרונים ולא לצאת לרואנדה. אני קוראת להם לקחת את כל הכסף שהרוויחו פלוס המענקים הנדיבים וללכת לבנות עתיד ביבשת שבה איש לא יקלל אותם בשל צבע עורם.
איננו זקוקים לאישור למחות נגד הפשע שבוצע בנו. אנחנו, שאיבדנו את חופש התנועה והחופש לחיות ללא פחד, לוקחים לעצמנו את חופש המחאה בכל מקום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו