התנגדות האיחוד האירופי ובירות אירופיות מובילות, כברלין ופריז, למהלך של הכרה בירושלים כבירת ישראל היא הרבה יותר מהצביעות הדיפלומטית האירופית המסורתית בכל הנוגע לסכסוך הבעלות על ארץ הקודש ומהאנטישמיות האירופית הרגילה. היא מהווה שלב נוסף בהתכחשות אירופה לזהותה הנוצרית ובתהליך כניעתה של ״היבשת הישנה״ בפני תופעת הקולוניאליזם המוסלמי המתעצמת.
נתחיל מעניין עובדתי: המשלחת של האיחוד האירופי לישראל ממוקמת ברמת גן. למשלחת של האיחוד האירופי לרשות הפלסטינית יש לא פחות משלוש שלוחות: בירושלים המזרחית, ברמאללה וברצועת עזה. על הודעת האיחוד האירופי, המברכת על הסכם ״הפיוס הפנים־פלסטיני״ האחרון בין פתח לחמאס, חתומים ראשי משרדי האיחוד בירושלים וברמאללה, לפי הסדר הזה. כלומר, בדיעבד, האיחוד האירופי - בעל המדיניות האנטי־ישראלית והפרו־ערבית ארוכת השנים, כבר קבע את עמדתו בכל הנוגע למעמדה של ירושלים מבלי כל קשר לתוצאות מו״מ כלשהן בין הצדדים המעורבים בסכסוך: ירושלים היא פלסטינית, בלי כל הפרדה בין מזרח למערב, בלי כל קשר לקווים ירוקים, סגולים או אדומים. הממסד של האיחוד האירופי, שלא מפספס על הזדמנות להערים קשיים בפני השגת הסדר כלשהו במזה"ת, כה מזוהה עם הצד הפלסטיני, שאין לו בעיה לפתוח נציגות לרשות בירושלים, אבל יש לו בעיה בכל הנוגע להכרה אמריקנית בירושלים כבירת מדינת היהודים.
הכרה בירושלים כבירת ישראל - אינטרס אירופי
19 שנה, לפני תחילת "הכיבוש", הייתה ירושלים מחולקת לשניים. מה מנע אז אירופה - המערבית והמזרחית כאחד, להכיר במערבה של ירושלים כבירת ישראל? החשש מפני תגובות זעם של ממשלות ומדינות ערב והאסלאם. לכאורה. וכעת, משירושלים אוחדה לה יחדיו וכל הדתות המונותאיסטיות רשאיות הודות ל״כיבוש״ הישראלי להנות מחופש פולחן מוחלט, שבים האירופים ומנופפים בפחד מפני תגובות הזעם של הערבים והמוסלמים. בדיעבד, העמדה האירופית הזו אינה נובעת רק מפאניקה שמא כעסם של המוסלמים ישטוף בדם גם את חוצות הערים באירופה (זה כבר ממילא קורה), אלא ממשהו הרבה יותר עמוק: ראשית, חוסר יכולתם של אירופים רבים להשתחרר מהיחס הפטרוני כלפי היהודים, שקשור גם לראיית עולם אנטישמית. במאה ה־19 אמנם היו אלו המעצמות האירופיות שהעניקו ליהודים בירושלים חסות בפני עריצותה של הקיסרות העות׳מנית ואחר כך העניקו חסות למפעל הציוני.
אך, אירופה לא מבינה שעל העולם עברו מאז כבר לפחות 150 שנים, תקופה שבה היהודים הפכו מעם מפוזר בין גלויות לעם בארצו, הקימו מדינה משגשגת וחזקה והפכו את ירושלים מעיר ספר מטונפת, כפי שהייתה בימי השלטון הטורקי, ליהלום. על הישגי הפלסטינים באותה תקופה אין טעם להרחיב את היריעה. עם זאת, יש הישג פלשתיני שההתעלמות ממנו מעידה על חולניות הגישה האירופית למזה״ת: מאז שניהול הערים הפלסטיניות הועברו לניהול הרשות האש"פית במסגרת הסכם אוסלו מבצעים הפלסטינים המוסלמים טיהור אתני שיטתי של המיעוט הנוצרי בשטחי הרשות. בירושלים חיים נוצרים כמעט ללא חשש. למעשה, ישראל היא המקום הכי בטוח לנוצרים במזה"ת. שמירת הריבונות הישראלית על ירושלים, כולה, היא אינטרס נוצרי - קרי, אירופי. אירופה הרשמית, המתכחשת לאנטישמיות, היתה צריכה לתמוך ללא סייג בהכרה בירושלים כבירת העם היהודי. ככלות הכל, ישו היה יהודי, ובירושלים הוא הוצא להורג על ידי הרומאים. הכרה אירופי־נוצרית ביהדות ירושלים תהווה גם התנערות משקר הריגת של ישו בידי היהודים.
אם כך נוהגת גרמניה, מה מצופה ממדינות אחרות?
אך אירופה מעדיפה פחד על פני עמידה על זהותה ועקרונותיה ובכך היא פותחת את שעריה לטרור האסלאמי. לישראל אין סיבה לצפות לשינוי עמדה אירופי: האירופים בגדו שוב ושוב בקהילות הנוצריות ברחבי המזה"ת עבור אינטרסים מיידיים - הבטחות של ארגוני טרור שלא יפגעו באירופה, השקעות כספיות, יחסי סחר. ואם לבני דתם הם התכחשו, הם לא יהססו למכור גם את היהודים, כפי שהם עושים מאות שנים. לו הייתה צומחת באירופה הנהגה פוליטית המשוחררת מכבלי העבר היא היתה מבינה שעמידה לצדה של ישראל היא ערובה למציאת הסדר למזה"ת. סירוב ממשלת ברלין לערוב לכך, שהפלסטינים לא יוכלו לתבוע בעלות על מגילות קומראן, שעמדו להיות מוצגות בגרמניה, הוא ראיה לחידלון בממסד האירופי. אם כך מתנהגת הטובה בידידותינו באיחוד האירופי, מה יעשו אזובי הקיר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו