אמש ראינו עולם הפוך. נשיא אמריקני שהוטלו בו שיקוצים מכל עבר נושא דברים על ירושלים כבירת ישראל עם הקשר של עם ישראל אליה מימי קדם ועד ישראל המודרנית. והוא עושה זאת כשהוא מתעלה לגדולת הרגע. ומנגד, מנהיג רוחני כביכול כמו האפיפיור מתגלה כפוליטיקאי סוג ג' ומגנה את ההכרה האמריקנית בבירת ישראל תוך הבעת "דאגה עמוקה" מהמהלך.
האפיפיור הארגנטינאי הזה, בלי ששמנו לב, נקט בשנים האחרונות במהלך הפוך וגרם נזק עצום לתהליך השלום: הוא הכיר במדינה פלשתינית. גם שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, שמחזיק כרטיס חבר בשוברים שתיקה, החמיץ פנים ואמר: "זה מהלך מזיק". אז האם יכולה להיות שמחה גדולה יותר מאשר לאכזב את שני העסקנים הבינלאומיים האלה?
מעבר לצלילי גדולת הרגע, אי אפשר היה שלא להרגיש כי טראמפ גם מתחשבן עם קודמיו הנשיאים בבית הלבן. "יש אומרים שהיה חסר להם האומץ (להכיר בירושלים), למרות שפעלו לפי מיטב שיפוטם", אמר הנשיא האמריקני. הוא קטל את המסורת שנוצרה משך 20 שנה, שלפיה הנשיא פועל בניגוד להחלטות הקונגרס וטוען שבכך הוא מקדם את השלום. הגיע הזמן לעשות ההיפך. הכרה במציאות, הכרה בירושלים, היא זאת שתקדם את השלום.
נקודה נוספת, בולטת מאוד, בין השורות ומאחורי המהלך של טראמפ: ההכרה של הנשיא בירושלים משקפת את ירידת מעמדו של העולם הערבי. טראמפ גילה אומץ בהחלטתו והדגיש כי הוא ממלא אחר הבטחותיו; אבל האם היה נוקט במהלך אמיץ כזה נוכח וטו סעודי שבשנים עברו נחשב כהחזקת אקדח לרקתה של אמריקה? כך בדיוק הנחיתו הסעודים אולטימטום על הנשיא בוש ומזכיר המדינה שלו קולין פאוול, כדי שיכריזו על כך שהפתרון הוא כינונה של מדינה פלשתינית עצמאית.
אז מה השתנה ליל אמש? הסעודים השתנו. המצרים השתנו. העולם הערבי מפולג. אירופה משמיעה את קולה בציוצים. ואלה לא ציוצי טוויטר. מקבילית הכוחות של חלקים בזירה הבינלאומית אל מול מדינת ישראל המגובה בידי ממשל טראמפ השתנתה. דובר סיני מופיע כמו משורר דתי מגוש עציון: "ירושלים היא מקום מורכב ורגיש", הוא אומר למצלמה, ומקווה לקצת התחשבות ורגישות מצד פיונגיאנג.
צריך לקוות שהפלשתינים יצטננו עד מחר ויפנימו כי הנשיא לא סגר בפניהם את הדלת. אבל אם יבחרו באלימות הם יפסידו עוד ועוד עמדות שליטה מדיניות, כי הזמן כבר לא פועל לטובתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו