מאז קום המדינה ועד לפני שנים לא רבות, פקידי המשטרה היו אוספים ראיות, מסכמים לתיק ומעבירים לטיפול פרקליטי המדינה, ללא המלצה. פעם היה ברור שרק עורכי הדין מטעם המדינה מוסמכים על פי חוק לקבוע אם יש או אין תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין. היה והחליטו שיש די ראיות, התיק הועבר לפסיקת שופט.
עם הקצנת השמאל והולדת הפייקניוז, מוסד חדש נולד: "מוסד ההמלצות". עקרון היסוד הוא חובתו המוסרית של פקיד משטרה להדליף את דעתו הפוליטית לנציגי הצדק בתקשורת, למען ייזרע פחד ומורא בלב כל מושחת. חבר הכנסת נחמן שי הגדיל וקבע, כי ללא ההדלפות פשוט אין תקשורת: "מה לעשות? אף אחד לא יכול למנוע מהתקשורת לעשות את עבודתה", טען.
פרקליט המדינה שי ניצן ציין בוועדת הפנים שדנה בחוק, שבכ־80 אחוזים מתוך כ־30,000 תיקים שפקידי המשטרה הגישו לפרקליטות עם המלצה לכתב אישום, התעלמו פרקליטי המדינה מההמלצה וסגרו את התיק. המשמעות היא, שמרגע זיהום ההליך המשפטי, בין שנה עד שנה־וחצי, "מוסד ההמלצות" גזר על יותר מ־20,000 אזרחים (מתוך 14,000 תיקים), להסתובב עם תדמית של פושע ועבריין מועד, מושחת, גנב, רוצח או אנס - עד לרגע שבו עורך דין מטעם המדינה לא הצליח בחיפושיו הקדחתניים בתיק למצוא "דוב" אחד ביער ההשמצות.
מי נושא באחריות להשלכות של אותו מוסד להלבנת פני אדם ברבים? היכן נקודת האיזון בין "זכות הציבור לדעת" לבין הרס שמו הטוב, פרנסתו, המוניטין של אדם וריסוק חיי משפחתו תחת עול הקלון הציבורי? וכשהאדם נמצא חף מכל פשע, איפה מתחילה האחריות של סוכני מוסד ההמלצות?
ועוד: מה בין דעתו האישית של פקיד משטרה המצפצף על החוק ומדליף לתקשורת, לבין זכות הציבור לדעת? הרי כבר קיים חוק נגד הדלפות הכולל עונש מאסר של 3 שנים. הרי יועץ משפטי לממשלה כבר הוריד הנחייה מפורשת נגד המוסד להמלצות דיבה. אז למה לחוקק עוד חוק? כדי שאף אחד לא יתבלבל יותר. כדי להציף את הנושא לסדר היום הציבורי. כדי לחשוף את קיצוניות לוחמי צדק הזכות לרכילות. כדי לאטום לאלתר את מוסד ההדלפות.
אסור לנו להתעלם מתמריצי פקיד משטרה שהקדיש חודשים ארוכים מחייו בחקירה מפרכת, ומרגיש בכל נימי נפשו שהחשוד "שלו" אשם בן של אשם. מלבד זאת, ככה לזרוק את העבודה הקשה לפח? ומה בנוגע לפיתוי קלות פתיחת הפה שיפעיל את המכבש התקשורתי־ציבורי על פרקליט מטעם המדינה, שיראה את האמת ויוכיח צדקתו?
המרוויחים הגדולים מפרסומי הלבנת הפנים נחבאים בצללי הדיון. מדובר בסוכני לשון הרע, פעילי מוסד ההמלצות. יש להבין כי עבור כל הדלפה הם זוכים בנהרות של רייטינג. כל מנה יומית של רכילות בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, משלמת את משכורתם. לא צדק 'זכות הציבור לדעת' מניע אותם לפעולה, אלא זכותם למכור להמונים רכילות במסווה של חדשות מאוזנות. אך הדובדבן שבקצפת של המוסד ללשון הרע, הוא שמפתה יותר מכל - הסמכות והכסות המשטרתית ה"נייטרלית", כביכול. קל לשכוח שכולנו בני אדם, אבל קשה מאוד להתנער מדעות קדומות ושנאה בוערת.
זו בדיוק הסיבה, מסבירה חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו, שמחוקקי ארה"ב אסרו זה מכבר על פקידי משטרה ו־FBI להגיש המלצות בכתב לפרקליטות, בכסות ללא סמכות של "כתב אישום". לכל נאשם מגיעה הזכות להליך הוגן ולחזקת החפות מפשע. כן, גם לכל פקיד ואיש ציבור, ואפילו, כמה מפליא, לראש הממשלה ומשפחתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו