בוושינגטון ממשיך הנשיא טראמפ להתקדם בזהירות לעבר היעד שהציב לעצמו ערב בחירתו לנשיא: הכרה בירושלים כבירת ישראל. אמת כל צעד קדימה מלווה בשני צעדים לאחור, ובמחלקת המדינה מזדעקים הפקידים לנסות לבלום את מהלכיו של נשיאם. ובכל זאת, נדמה שהפור אצל טראמפ נפל והוא אף עתיד להודיע על כך עוד השבוע. ההעברה של השגרירות האמריקנית עצמה מתל אביב לירושלים תיאלץ עם זאת להמתין עוד זמן מה.
מעניין לגלות כי במהלך זה של הכרזה על הכרה בירושלים כבירת ישראל (הגם שבלא להעביר את השגרירות אליה), הקדימו הרוסים את האמריקנים - ביטוי ברור לכך שבכל האמור במזרח התיכון, פוטין ניצב עם שתי רגליו על הקרקע ומדיניותו היא מדיניות של "ריאל פוליטיק". מוסקבה הכריזה כזכור עוד באפריל השנה כי ירושלים (הגם שהדגישה כי מדובר במערב העיר) ולא תל אביב היא בירתה של ישראל.
לכך נודעת חשיבות, משום שפוטין נתפס כאיש החזק באזור. שליטי ערב עולים אליו לרגל, מנשיא סוריה ועד הנשיא המצרי ומלך סעודיה. רק לפני כשבועיים הוא אירח במעון הנופש שלו בסוצ'י פסגה בהשתתפות נשיאי איראן וטורקיה. איש ממנהיגים אלו לא הוטרד וגם לא יצא במחאה על הכרזתו של פוטין כי ירושלים היא בירת ישראל, והדבר לא החליש כהוא זה את מעמדה של רוסיה באזור, נהפוך הוא. אולי זהו הלקח שטראמפ צריך ללמוד מפוטין. אם מנהיג מאמין בעצמו וסבור שהוא מנהיג חזק העומד בראש המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, עליו להתנהג ככזה וכל השאר יקרה מאליו.
בינתיים לא עוררה כוונתו של טראמפ להכיר בירושלים הדים כלשהם בעולם הערבי, פרט למחאה צפויה מראש, אף היא מינורית, מצד הפלשתינים ומצידו של מלך ירדן, החרד ליציבות משטרו. נראה שמדינות ערב אינן טורחות אפילו לשלם מס שפתיים לשאלה הפלשתינית, וממילא לגבות את האולטימטום הפלשתיני משכבר הימים לבל יעזו האמריקנים לפתוח את שאלת ירושלים, בטרם הושג הסדר כולל של הסכסוך הישראלי־פלשתיני לשביעות רצונה של רמאללה.
מדינות המפרץ מצויות ממילא בתהליך מואץ, ויש להודות שאף מפתיע, של נרמול הקשרים שלהן עם ישראל. בכל מקרה, הן מעניקות עדיפות ברורה לבלימת איראן שבה, ולא בישראל, הן רואות איום מרכזי ליציבותן ולביטחונן. כך גם מצרים, הנאבקת בקיצוניות האסלאמית שאיננה זקוקה, כך מתברר, לשום תירוץ להרים ראש, כפי שמלמד הטבח המזוויע שהתרחש לפני שבוע במתפללים במסגד בצפון סיני.
אחרי הכל, בהכרה בירושלים כבירת ישראל אין משום שינוי מהותי במדיניות האמריקנית אפילו ביחס למדיניות שנקטו ממשלים שנתפסו כקשוחים כלפי ישראל, דוגמת ממשלו של ג'ורג' בוש האב או של אובאמה. שני אלו הכירו דה פקטו כי בירתה של ישראל מצויה בירושלים. היה רצוי כמובן שההכרה בירושלים תהווה חלק ממדיניות ואף מאסטרטגיה אמריקנית כוללת ביחס למזרח התיכון, שבמרכזה, התייצבות לצד בעלות בריתה של וושינגטון באזור מול האיומים הניצבים בפניהן. אבל בהיעדרה המצער של מדיניות שכזו, גם מהלך בודד ראוי ורצוי.
כמעט שנה מלאה לממשל טראמפ, וברקורד שלו אורות אך גם צללים. צפון קוריאה אינה מתרשמת ממנו ואף איראן שועטת בדרך להכפיף אזורים נרחבים של המזרח התיכון למרותה. ידידותיה של וושינגטון באזור בירכו עד היום על הצהרות תקיפות שנשמעו מוושינגטון אבל ממתינות למעשים ויותר מכך, ממתינות לגַלות, ועימן העולם כולו, שבבית הלבן יושב אדם שראוי להתייחס ברצינות להצהרותיו ולהבטחותיו.
