בעיר בני ברק אין שום חנות כלבים. תבחרו אתם אם להאמין לסטיגמה שחרדים מפחדים מהם או בגלל שחרדים לא מחזיקים כלבים כי זו חיה טמאה, אבל העובדה היא ששום סוחר לא פתח חנות כזאת בבני ברק. מהצד השני הבעלים של AM:PM לא חשבו לפתוח סניף במאה שערים. גם הנער הכי טוב בכדורגל בישיבה התיכונית שבה למדתי לא השתלב בקבוצת נוער, כי משחקים בשבת. זו המציאות, כוחות השוק מכתיבים את החיים שלנו ורובנו חיים עם זה בשלום. דווקא בגלל זה חקיקה בכל נושאי דת ומדינה היא צרה צרורה גם לחילונים וגם לדתיים.
החילונים מרגישים שכופים עליהם; שאנשים עם כיפה שחורה וזקן מחליטים עליהם מה לעשות בביתם.הדתיים מפסידים אפילו יותר: חב"דניקים נוסעים לקצה העולם לקרב יהודים למסורת, רבנים הולכים לפינה בערוץ הספורט ואפילו הדיינים מותחים בשקט את ההלכה עד קצה גבול היכולת - ואז בא חוק מרעיש כמו חוק המרכולים ומעביר גל עכור של כפייה דתית ומרחיק בין הצדדים.
אגב, המדינה לא באמת מתחרדת ותל אביב לא באמת נסגרת. למרות השיח על הדומיננטיות החרדית, טיילתי בשבת האחרונה בשכונת נווה צדק בתל אביב ובתי הקפה, הגלריות, ולא מעט מסעדות היו פתוחות. אפילו רכב של העירייה עסק בניקוי המדרכות. מהצד השני רוב העם, זה שנמצא בנתיבות, אשדוד, באר שבע, עפולה ועוד, מגדיר עצמו מסורתי - ביום כיפור אין רכבים על הכביש ורובו המוחלט של העם עושה ברית מילה לילדיו (למרות שאין חוקים שמחייבים). במשך השנים התעוות המשפט "צדיק באמונתו יחיה" והפך לגרסת "איש איש באמונתו יחיה" שתפס כל כך חזק עד שרבים לא יודעים מהו המקור. למה? אולי כי זו התקווה, המציאות, השאיפה וגם הדבר הנכון לעשות. כפייה בוודאי לא תועיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו