1. בראשית שנות ה־70, בימים שבין האופוריה של מלחמת ששת הימים והשבר של מלחמת יום כיפור, התחוללה בארץ סערה שהיום קשה להעלות על הדעת את קיומה. בימים שבהם הכל ספינים תקשורתיים, יחסי ציבור ותדמיות, קשה להאמין שהממשלה כמעט נפלה על נושא אמיתי, עמוק, חשוב ובעל השפעה דרמטית על חיי אדם ואפילו על זהותה של מדינת ישראל.
פרשת "האח והאחות" פרצה לתודעת הציבור כאשר חנוך ומרים לנגר, אח ואחות צעירים בשלהי שירותם הצבאי, בקשו להינשא כל אחד לבחיר ליבו. אז גילו לתדהמתם כי הם מופיעים ברשימת הממזרים של הרבנות הראשית לישראל ולכן נחשבים "פסולי חיתון". הם פתחו בהליך ערעור ארוך ומסובך, אך כל ערכאות השיפוט הרבניות לא העזו להתקרב לתיק או לשנות את הקביעה בו. בצר להם, כשמיצו את כל האפיקים הפורמליים, פנו האחים לשר הביטחון משה דיין והתחננו על חייהם. דיין כמו דיין, איים כי אם לא יימצא להם פתרון הוא יעביר חוק לנישואים אזרחיים. גולדה מאיר נפגשה איתם בלשכתה, וסיעת הליברלים הגישה בכנסת הצעת חוק נישואים אזרחיים לפסולי חיתון שגרמה למשבר קואליציוני אמיתי. החברה הישראלית, שעד אותו יום כלל לא ידעה על קיומה של רשימה כזו, רעשה וגעשה. העמדה הרבנית־הלכתית היתה חד־משמעית, ומולה עמד הממסד הפוליטי החילוני, שלא היה מוכן לקבל את המצב הזה כאפשרי. פתרון לא נראה באופק.
2. המשבר הדתי, הפוליטי והחברתי הגיע לסיומו בצעד אמיץ של הרב שלמה גורן, הרב הראשי לתל אביב, שבאותם ימים נבחר לרבה הראשי החדש של ישראל. הרב גורן (סבא שלי, למען הגילוי הנאות) הקים בית דין מיוחד בהרכב מורחב של תשעה דיינים, ולאחר דיונים מתישים, בחינה מחודשת של העדויות וניתוח יצירתי של המקורות, התיר את האחים מממזרותם.
פסק הדין היה נועז ושנוי במחלוקת, ואכן מלבד הרב גורן נותרה זהותם של שאר הדיינים חסויה מחשש לחייהם. הרב גורן עצמו התנהל תחת שמירה כבדה, והעולם החרדי בער. הרב אלישיב (שאף היה אחד הדיינים שישבו בדין המקורי וסירב להתיר את האחים), הסטייפלר, הרב וואזנר, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שך ומנהיגים חרדים נוספים יצאו חוצץ כנגד הרב גורן ופסיקתו. הרב עובדיה יוסף, השותף החדש לרבנות הראשית, התעקש להוכיח שאינו אחד הדיינים האנונימיים שחתמו, הרבי מלובביץ' הזדעק ממקום מושבו שבברוקלין, ובבני ברק הוציאו מהבוידעם את הזעקה הקבועה על ספרי היוחסין שמעכשיו יתחילו לנהל, כדי לעקוב אחר היהודים הבלתי מזוהמים בגנים של ממזרות. אבל הרב גורן כדרכו לא מצמץ, החתונות נערכו עוד באותו ערב, והמשבר חלף.
3. בסופו של דבר פרשת האח והאחות נשארה "רק" משבר קואליציוני. היא העניקה הזדמנות לנהל כאן מאבק אמיתי ועמוק על דמותה של המדינה היהודית, ואולי אפילו על אופייה של ההלכה היהודית בעשורים הקרובים. היתה פה הזדמנות לדון באופן אמיתי בשאלה אם בסופם של דברים יש כאן מדינת הלכה, ואם לציונות ולמדינה היהודית הראשונה מאז מלכות החשמונאים יש תפקיד בתיקון עוולות הלכתיות כחלק מתיקון עוולות בכלל. בסופו של דבר, הדיון הזה לא התקיים. הרב גורן, כוכב אחד לבד שהעז, הבין כי אם לא יפתור את הבעיה ההלכתית הנקודתית של האחים לנגר, הדיון הרחב יותר עשוי לצאת מכלל שליטה. אז הוא גייס את גדלותו בתורה, את היצירתיות ההלכתית שלו, את האחריות הציבורית ואת ליבו הרחום ופתר את הבעיה.
4. אבל הרב גורן רק דחה את הקץ. כי מאז, יותר מארבעה עשורים כמעט, אין אנשים בסדר הגודל ההלכתי שלו, עם תחושת האחריות וראיית דמעת העשוקים שהיו לו. ליבו של הממסד הדתי גס בעשוקים - בממזרים ובעגונות, והממסד הפוליטי עסוק בעיקר בהישרדות אישית ומפלגתית, בפוליטיקה קטנה. וכך נותרה "רשימת פסולי החיתון" - שם מכובס למושג הנורא מכל, "ממזרים" - רשימת הבושה שלנו, של החברה הישראלית כולה. לא בושה על מי שהם, שהרי אבותיהם או אימותיהם אכלו בוסר ושיניהם כהות על לא עוול בכפם. אלא בושה לנו, שבמשמרת שלנו לא קמים הרבנים שיתירו ממזרים ואת הממזרות כולה, ולא קמים נביאי זעם או אנשי רוח ומשפט שיזעקו וישימו סוף לעוולה. בניגוד לאחים לנגר, שצעקו בראש חוצות ותבעו את פתרון הבעיה, הממזרים של היום אנונימיים. חסרי שֵם הם חיים בפחד מתחת לרדאר, מפחדים להיחשף, יודעים שלא תהיה אוזן קשבת למצוקתם.
5. רבקה לוביץ בספרה המטלטל "מסוף העולם ועד סופו" השמיעה את זעקת הממזרים עצמם, ונורית יעקבס־ינון במיזם הרב־תחומי שלה "ממזרים: סימון ומחיקה", מטיחות בפנינו ללא רחם את העוול. אבל אמנות וספרות אינן אמצעים מספקים. אם גדולי תורה בסדר הגודל המתאים אינם בנמצא, אולי אין מנוס מלהרים ידיים מהציפייה לפתרונות הלכתיים יצירתיים. אך לא אלמן ישראל; מדינת ישראל יצרה את הבעיה והיא שצריכה לפתור אותה. בחסות מדינת ישראל הריבונית מתנהלת, לראשונה בהיסטוריה היהודית, רשימה ממוסדת ופורמלית של פסולי חיתון, ולכן על מערכת המשפט האזרחית במדינת ישראל למצוא פתרונות שימזערו עד כמה שאפשר את הפגיעה בזכויותיהם של מי שהוגדרו כממזרים על ידי המערכת הדתית, ויאפשרו להם לחיות בכבוד. גם אם עולם ההלכה קפוא ואדיש למצוקה, מדינת היהודים לא יכולה עוד לשתוק.
