בימים האחרונים מתרבים הסימנים המעידים על כך שכלה ונחרצה מעם הנשיא טראמפ לממש בקרוב את הבטחת הבחירות שלו, ולהכריז על הכרתו בירושלים כבירת ישראל, וכנגזרת מכך להודיע על החלטתו להעביר אליה את השגרירות האמריקנית. למרות חוסר ניסיונו בזירה הבינלאומית, ואולי דווקא בשל כך, מתקבל הרושם שבניגוד לקודמיו אין הוא נרתע ממהלך נועז, הקורא תיגר על קונספציה מושרשת בדיפלומטיה האמריקנית.
מדובר בקונספציה דו־שלבית, שראשיתה בהיצמדות כפייתית "לנדבך הירושלמי" בהחלטת עצרת האו"ם 181 מכ"ט בנובמבר 1947, היא החלטת החלוקה שבשבוע שעבר מלאו לה שבעים שנה. בין השאר, קראה ההחלטה לבינאומה של ירושלים בניהול האו"ם. למרות שנדבך זה היה אמור להיעלם ולהישכח מייד עם סיום הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות, הוא המשיך לעצב את החשיבה האמריקנית עד למלחמת ששת הימים. זאת, תוך התעלמות מן המציאות בשטח, שהיתה מרוחקת שנות אור מן ההוויה האוטופית שחזו אדריכליו ומנסחיו של "הסדר הוותיקן" הירושלמי, ושהיתה רוויה בעוינות ירדנית כלפי ישראל בזירה מחולקת זו.
המשכה של הקונספציה הפך לסממן קבוע ומרכזי במדיניותה המזרח־תיכונית של ארה"ב מאז נדמו התותחים במלחמה והמערכה הסתיימה באיחודה של העיר, ועד לכניסת טראמפ לבית הלבן. כמו בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, נותרה גם כאן המדיניות האמריקנית נאמנה ללא סייג לאמונה, שלפיה סוגיית מעמדה של ירושלים יכולה לבוא על פתרונה רק במסגרת של הסכם קבע בין הצדדים. זאת, למרות שכבר בשלהי יולי 2000, עם סיומה הכושל של פסגת קמפ דיוויד, התברר שנכונותו של רה"מ אהוד ברק לחצות קווים אדומים בוהקים בעמדותיהן של כל ממשלות ישראל הקודמות ולהסכים, בין היתר, לחלוקת הריבונות בעיר העתיקה, לא נענתה בנכונות הצד הפלשתיני להגמיש ולו גם שמץ מעמדות היסוד הבלתי מתפשרות שלו.
כך, למרות שבכך נסתם למעשה הגולל על הסיכוי לקדם הסדר בירושלים, המשיכה הדיפלומטיה האמריקנית את מסע האשליות שלה בציפייה לגודו, וזאת חרף התנגדותה המתמשכת של גבעת הקפיטול לקו עמדת הממשל. גם העובדה שעוד בנובמבר 1995 העביר הקונגרס (שביטא נאמנה את רחשי ליבם והעדפותיהם של ציבורים רחבים בחברה אמריקנית) את "חוק שגרירות ארה"ב בירושלים" - שקבע כי על הממשל להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את שגרירות ארה"ב לא יאוחר מסוף מאי 1999 - לא היוותה מנוף לחץ אפקטיבי על נשיאי ארה"ב לשינוי גישתם המסורתית. לפיכך, הם עשו שימוש חוזר ונשנה באופציה שהוענקה להם כדי לדחות בכל פעם את יישומו של החוק בחצי שנה נוספת.
הקונספציה הזאת עומדת היום על סף קריסה, על רקע תגובתו של הבית הלבן לנסיבות האזוריות המשתנות. ואכן, שידוד המערכות בתוככי המחנה הסוני לנוכח האיום האיראני המתגבר, ונכונותה של סעודיה לצאת מן הארון ולשתף פעולה עם ישראל במרחב האסטרטגי, הופכים כעת את התמורה המסתמנת בעמדה האמריקנית בסוגיית ירושלים לזרז ומנוף, הטומנים בחובם את הסיכוי לפריצת דרך אזורית (סיכוי המאפיל על הסיכון לעלייה במפלס המתח בגזרה הנפיצה). זאת, כחלק ממערך בלימה נרחב, שיכלול את ישראל בין המרכיבים שישתלבו במסגרתו בגיבויה של ארה"ב.
מדובר, אפוא, במרכיב בודד, השזור ומשולב בתוך מתווה מדיני מורכב, שעתיד לכלול מסכת צעדים בוני אמון של ישראל - ובתוכם העברת השגרירות לירושלים. בתקווה שמעטפת תומכת זו (הכוללת גם נדבך סעודי) תאפשר לישראל ליטול חלק בתהליך, תוך לקיחת סיכונים מבוקרים ופיצוי אמריקני הולם. התקופה שלפנינו תבהיר את מהותה של "יוזמת ירושלים" ואופי זיקתה לשינויים המתחוללים באזורנו.
פרופ' אברהם בן־צבי מלמד יחסים בינלאומיים באונ' חיפה
