ההזדמנות שלנו עם ערביי ירושלים

הנה נקודת מבט שונה, אופטימית, על עמדותיהם ומיצובם של ערביי מזרח ירושלים במרקם הישראלי: 42% מהציבור שמקופח בתקציבים, ושרמת התשתיות והשירותים בשכונותיו מזכירה לא פעם מדינת 'עולם שלישי' - חש למרות הכול  "שייכות לחברה הישראלית". זה שיעור גבוה ומפתיע.

שליש מחברה, שנמצאת עימנו בעימות לאומי ודתי קשה (33%) - כך מוסיף ומלמד סקר 'ישראל היום' מסוף השבוע האחרון - גאה להיות ישראלי.  43% במזרח ירושלים, שם הרים החמאס ראש בשנים האחרונות, מכירים בקשר ההיסטורי והדתי בין עם ישראל לארץ ישראל! 

46% מערביי מזרח ירושלים - כמעט לא יאומן - חושבים טובות על המשטרה. גם הנכונות של ערביי מזרח העיר, לקשר חברתי עם יהודים - כפי שעולה הן מהסקר, והן ממחקרם של מריק שטרן ואחמד אסמר (שפורסם ב'ישראל השבוע' האחרון) מלמדת, שהסיפור של ערביי מזרח ירושלים הוא מורכב, ובעל פנים רבות.

85% מהם נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, וירושלים המחולקת כלל אינה זכורה להם. רבים עוברים תהליך של ישראליזציה שלא לומר 'מערביזציה' ודומים יותר ויותר לערביי ישראל. חלק, שאינם מסתפקים בתושבות קבע, מבקשים לעצמם אזרחות ישראלית, אך נענים במשורה.

ואף על פי כן - רק אלפים בודדים מבין 335 אלף ערביי מזרח ירושלים, תושבי קבע במעמדם, השתתפו עד היום בבחירות העירוניות למועצת עיריית ירושלים. אילו היו משוחררים מאימת איומי הטרור של פת"ח וחמאס, רבים פי כמה היו באים לקלפיות ואולי אף בוחרים לעצמם רשימה שתייצג אותם בעירייה. 

תיאורטית - הם "שווים" שליש מהמושבים במועצת העירייה. מעשית - האלקטוראט שלהם לא מומש מעולם, שמא הדבר יתפרש כהכרה בשלטון הישראלי על העיר המאוחדת.

אלא שהפעם זה יכול להיות אחרת. ברחוב המזרח ירושלמי נשמעים סוף סוף קולות של הגיון. לאט לאט מחלחלת ההכרה שהדרך לשינוי במצוקה הפיזית והחברתית בשכונות הללו, עוברת דרך תקציבים והשפעה פוליטית בכיכר ספרא.

אנו, כיהודים וכישראלים, לא צריכים לחשוש מכך. השתתפות מצביעים ורשימות ממזרח ירושלים בבחירות העירוניות בעוד שנה היא רצויה ומבורכת. ירושלים היא עיר דו לאומית. זה לא הולך להשתנות בקרוב. 

אם אנו לא דאגנו להם 50 שנה למערכת ביוב מסודרת, למדרכות, לכבישים, לתאורה, לגנים ולעוד תשתיות ושירותים בסיסיים - נכון וראוי שהם יעשו זאת בעצמם, 'מבפנים', מהמקום שבו משפיעים על סדרי העדיפות העירוניים, במנותק מהויכוח המדיני על ירושלים.

ישראל צריכה עם זאת ליצור עבורם את התנאים להצבעה חופשית אמיתית. הם לא יבואו לקלפיות אם יחששו שיירו בהם בדרך או שישרפו את מכוניותיהם. המשטרה והשב"כ מצידם, צריכים לאפשר להם הצבעה ללא פחד. גם את הטכנולוגיה ניתן לרתום לכך: במאה ה־21 הרי ניתן להצביע באמצעות מחשב, אולי אפילו זה הביתי, או במקומות העבודה. 

שותפות אמיתית של ערביי מזרח ירושלים בניהול העירוני אינה צריכה להרתיע גם את מי שחושש מהשפעה שלהם על האינטרסים הלאומיים־יהודים בירושלים. למרות שהרוב היהודי בירושלים קטן לאורך השנים, הוא עדיין יציב, כ־60%, מה עוד שאת ההחלטות 'הגדולות' לגבי ירושלים , בניינה, תקציביה וגבולותיה מקבלת הממשלה,ולא העירייה. 

את הרוב היהודי אגב, ניתן להגדיל מחדש, אם נדחה את לחצי ארה"ב, ונבנה בירושלים וסביבתה הרבה יותר, וגם אם נשנה מעט את גבולותיה בצפון, מעבר לגדר ההפרדה, שכבר הוציאה דה־פקטו שכונות ערביות מירושלים, ונקים שם עבור הערבים מועצות מקומיות ישראליות נפרדות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו