נכון יהיה להגיד כי החוקים שיבקש רה"מ נתניהו להעביר בתקופה הקרובה, שעשויים להביא לקצת יותר שמירת שבת במרחב הציבורי, נעשו בשל דרישות המפלגות החרדיות. עם זאת, תהיה זו טעות להציג זאת ככניעה או כהתקפלות. זה שנתניהו לא היה עושה זאת ללא לחץ חרדי הוא עניין אחד, אולם העובדה שמדובר במהלך נכון שגם מסתדר לא רע עם עמדתו שלו ועם עמדת חלקים גדולים ממפלגתו ומצביעיו, שלא לדבר על המחנה הפוליטי כולו שאותו הוא מייצג - היא עובדה שצביעות תהיה להתעלם ממנה.
אם מדינת ישראל הוגדרה בהגדרה בלתי אפשרית כמדינה יהודית ודמוקרטית, כשכל צד מנסה להרחיב בצמד המילים את המילה המתאימה לו ולצמצם את השנייה, ברור שעל רה"מ להרחיב את גבולות הגזרה של ה"יהודית" עד כמה שידו משגת. מי שתוקף את נתניהו כעת על כוונתו לעשות זאת ומציג אותו כמי שנכנע לחרדים, עושה זאת בכל מקרה על כל נושא שהוא בהיותו שייך ככל הנראה למחנה השני.
דרישה חברתית תוצג כ"דרישה" או "בקשה" וההיענות לה כ"החלטה" או "הכרעה", אבל כשמדובר בחרדים לנצח תוצג דרישתם כ"סחיטה" וההיענות לה כ"כניעה". אלא שמאחורי הדימויים המשמיצים והרגלי ההתבטאות הרעים מסתתרת מציאות אחרת, מורכבת יותר. אפשר לרצות שמירת שבת במדינה יהודית גם בלי להיות חרדי. אפשר להעריך לומדי תורה, תלמידי ישיבות ורבנים גם בלי להיות חבר מועצת עיר מטעם ש"ס.
פרישת יעקב ליצמן מהממשלה מוצגת כאירוע שולי, כמעט טכני. כזה שלא רק שלא מסכן את הקואליציה, אלא אפילו לא את גורלה של סיעת יהדות התורה עצמה כחלק ממנה. במידה שזה אכן כך, נתניהו, כחלון, בנט, ליברמן ושאר השותפים בממשלה יכולים להיות רגועים.
אולם יש גם תרחיש אחר. כזה הסובר שליצמן הוא רק ההתחלה. שבעקבות החקירות, ביטן, אמסלם וכל ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, הקואליציה למעשה כבר מתפוררת והבחירות מתקרבות בצעדי ענק. היות שאיש באמת לא רוצה בחירות, אבל איש גם לא מוכן להיתפס לא מוכן אם יפציעו לפתע - תשומת הלב מופנית כעת למציאת סידור עבודה חדש לשר הבריאות. אם אחת התוכניות שעל הפרק למנותו לסגן שר תצא לפועל, כולם יוכלו לנשום לרווחה. אם יישאר מובטל - אפשר להתחיל לספור לאחור.
