מדי שנה בחנוכה מזמין ליצמן את בכירי המדינה לטקס הדלקת נרות בחסידות שלו, חסידות גור. מנהלי בתי חולים, טייקונים, שרים בכירים וגם המפכ"ל נדחקים להם במרפסת קטנה וצפופה וממתינים לרגע השיא - כניסת האדמו"ר.
לא רבים מוזמנים לאירוע, ומי שמוזמן לא יפסיד התייצבות אצל אחד הפוליטיקאים הדומיננטיים שידעה הנציגות החרדית. ברגעי ההמתנה הם מדברים על הכל - חוקים משני מציאות במדינת ישראל, מינויים לעמדות בכירות, רפורמות מרחיקות לכת, מאות מיליוני שקלים לתרופות ומקרים של הצלת חיים. הכל, עד לרגע אחד שבו נכנס האדמו"ר, ואז לא משנה מי או מה נמצא על שולחן הניתוחים, ליצמן משתתק, עיניו בורקות, אוזניו מתחדדות ועיניו מתאמצות רק כדי לשמוע ולהבין מלמול חרישי של האדמו"ר שלו.
התלות של ליצמן ברבו היא מה שהביא אותו לעמדת שר הבריאות המוערך ביותר שידעה מדינת ישראל, אך היא שגם גרמה להתפטרותו. את ליצמן לא מעניין אופק עסקי או כיסא יוקרתי בדירקטוריון נחשק, הוא לא חב דבר לתאגידי ענק.
הרב'ה אמר לעזור לאנשים בבריאות וזה מה ש"רייב יענקל" יעשה. בלי חשבון. הרב'ה גם אמר שהשבת חשובה מכל, ולכן "רייב יענקל" נאלץ להתפטר, ולא משנה כמה רפורמות נמצאות בעיצומן.
ההתפטרות של ליצמן היא המקרה הקלאסי שבו כל הצדדים עלו על עץ גבוה מדי, ומישהו לקח להם את הסולם. אנשי הרכבת שמתעקשים על "פיקוח נפש" כאילו שטכנאי איתות הוא מנתח בטיפול נמרץ ומתנהגים כאילו דחייה של חודשיים בפתיחת קו תל אביב־ירושלים, שמחכים לו כבר 60 שנה, היא אסון לאומי. אבל גם בחסידות גור טיפסו על עץ גבוה מדי. כשהאדמו"ר החליט על "הכל או כלום", לא יעזרו גם ההסברים שכבר ביום ראשון מתכוונים הח"כים החרדים להביא תיקוני חקיקה בסוגיית השבת, שמדינת ישראל מחללת כל שבת באופן רשמי כבר שנים (תאגיד, גל"צ, התאחדות הספורט) ושפיקוח נפש אמיתי כמו זה התלוי בתיק הבריאות עלול להיתקע.
זה גם מקרה קלאסי שבו כולם מפסידים. נתניהו, ליצמן, ומעל הכל אנחנו, האזרחים, שמפסידים דיון עקרוני ועמוק על שבת במדינה יהודית ודמוקרטית ומתמקדים בכיפופי ידיים פוליטיים. וככל הנראה אנחנו מפסידים גם שר בריאות מצוין.
