האם רק גברים אלימים?

לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, הנה שתי עובדות. עובדה 1: מאות מחקרים שנערכו על מאות אלפי נבדקים בעשרות מדינות, כולל ישראל, מראים שהסיכוי שאישה תרים יד על בן זוגה אינו קטן מהסיכוי שגבר ירים יד על בת זוגו. זה כולל תקיפות חמורות וניסיונות רצח. כפי שהסביר בכנסת במארס האחרון פרופ' זאב וינשטוק מאוניברסיטת חיפה, מומחה עולמי לאלימות בין בני זוג, ההבדל בין המינים בתחום זה הוא בתוצאות: כאשר גבר מכה את בת זוגו, הסיכוי שהוא יגרום לה חבלה חמורה גדול יותר מאשר במקרה ההפוך, בגלל השוני הפיזי בין המינים. הבדל זה מתבטא גם במאזן הרציחות.

עובדה 2: בדו"ח העדכני ביותר של משרד הבריאות האמריקני לגבי התעללות בילדים, הפגיעות חולקו לשלוש קטגוריות עיקריות: הזנחה, פגיעה פיזית ופגיעה מינית. מקרי ההזנחה היוו כ־75 אחוזים מהמקרים המדווחים, הפגיעה הפיזית היוותה עוד כ־17 אחוזים והפגיעה המינית כ־8 אחוזים. הקטגוריה האחרונה, והקטנה ביותר, היא היחידה שבה חלקם של האבות היה גדול מזה של האימהות. בתמונה הכוללת, חלקן של אימהות בהתעללות בילדים גדול פי שניים בערך מחלקם של אבות - כולל בתחום הפגיעה הפיזית והרציחות. 

שתי העובדות המחקריות הללו אינן מוכרות לציבור הישראלי, וזה בגלל מה שמשותף להן. בשתיהן מצטיירת האישה כמי שגם פוגעת, ולא רק כנפגעת. 

הבעיה מתחילה באקדמיה. דו"ח הוועדה הממשלתית לטיפול באלימות במשפחה מ־2016 ציין באופן מודגש כי "קיים מחסור בולט באיסוף נתונים שיטתי על אודות הפגיעות בילדים ובבני נוער, ולכן קיים קושי באומדן מלא של היקף התופעה".

מדוע קיים מחסור כזה? איך זה שאנחנו משקיעים מאות מיליונים בתשתיות סיוע לנשים, ולא מצליחים להרים מחקר אחד סביר על תופעת האלימות נגד ילדים? ומדוע המחקר הארצי היחיד שנערך בארץ בנושא האלימות בין בני זוג, בדק רק את האלימות נגד נשים?

התשובה עצובה ומקוממת. בכל הקשור לאלימות במשפחה, הציבור ונבחריו ניזונים מתעמולה, ולא מעובדות. "שדולת הנשים", ארגון דגל של הקרן החדשה שהוקם ב־1984, וגדודים של חוקרות־מטעם, הצליחו לייצר אצלנו את מה שקרל מרקס כינה "תודעה כוזבת". ימים כמו "יום המאבק באלימות נגד נשים" (25 בנובמבר) ו"יום האישה הבינלאומי" (8 במארס) על פי רוב אינם אלא עילה לתעמולה נגד גברים ולחליבת תקציבי עתק מהממשלה.

אנחנו, הגברים, מתהלכים על פני האדמה בתחושה שאנו המין הרשע, האלים, הפוגע. וזו תחושה לחלוטין לא מוצדקת. אנחנו בני אדם, ואיננו פחות אנושיים מבנות המין היפה. הנשים משתכנעות שהגבר הממוצע מהווה סכנה נוראית, וכי עסקניות הנשים יגנו עליהן מפניו. שוב, טעות איומה עם השלכות קשות, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. זמן להתעורר.

גיל רונן הוא יו"ר תנועת המשפחה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו