לרקוד בזכות עצמנו

גם היום שכנינו רוצים מדינה נקייה מיהודים, ושוב מדמיינים שאפשר לחתוך את התינוק • הלקח: לא לחכות לגויים

גם לא בקום המדינה, ולא בנס ששת הימים, ולא כשפרץ השלום עם מצרים, וכשניצחנו בכדורגל, ולא כשגלעד שליט שב מן השבי כמשיח - בכל השמחות הללו לא רקדו ברחובות כמו שרקדו ב־47'. עצרת האומות המאוחדות החליטה לקפל מכאן את הכתר הבריטי ולהחזיר את המנדט לבני אברהם, מה יהודי יכול לעשות מלבד לרקוד? בני העיר והכפר, בחורים וזקנים, אודים מוצלים מאש, ושוטרי הוד מלכותה, ועולים מתימן, ונערות פלמ"ח יפות, ונמשכת שיירה. 

השבוע ימלאו 70 שנה לכ"ט בנובמבר. איזה יופי של תאריך. אותיות עבריות בחודש גרגוריאני; שילוב של חול וקודש שהיה אבן הפינה של הקמת המדינה. רחובות השכונה שלי קרויים על שם המדינות שהצביעו בעד ההחלטה או נמנעו מהצבעה (לא ברור למה פרגנו להן, אבל כמו שאני אומרת לילדים שלי: גם לא להפריע נקרא לעזור). אני גרה במקסיקו. הרחובות הסמוכים הם איסלנד, הרפובליקה הדומיניקנית, ניקרגואה, וממלכה אפריקנית בשם דהומיי שקיימת היום רק בתור רחוב ירושלמי.

האו"ם הצביע בעד סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל: המדינה היהודית (היחידה בעולם) על 55 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית, והמדינה הערבית (ה־22 בעולם) על 45 אחוזים מאותה חלקת אדמה. מפת מדינת ישראל היהודית, לו היתה מתקבלת החלוקה, נראית כמו מבחן כתמי הדיו של רורשאך. שלושה קרעי ארץ נפרדים בעלי גבולות רועדים שמשיקים אלו לאלו בראשי סיכות. 

ביתור הארץ לחלקים היה רעיון גרוע עבורנו, גם מהבחינה הגיאוגרפית והכלכלית וגם כי לערבים היו מדינות עצמאיות רבות. ההפרדה של ירושלים מהמדינה היהודית היא תקיעת אצבע בעין ההיסטוריה: ירושלים שאליה חלמנו והשתוקקנו שובצה כפנינה בלב השטח הערבי, אמנם בפיקוח בינלאומי, אבל בלי גישה. ובכל זאת, ברחובות פרצו בריקודים על המעט הזה, ניצחון ציוני. התוכנית הזאת היתה שיפור דרמטי לעומת שתיים־שלוש תוכניות קודמות, שנתנו לנו את שדרות רוטשילד והרפת של נהלל, פחות או יותר.

כ"ט בנובמבר גם היה ההכשר הראשון מאז ומעולם, גושפנקא משפטית ומדינית, להקמת מדינה ליהודים. יפה תיאר עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" כיצד פרץ אביו המשכיל והמנומס בשאגת שמחה, "צעקה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים", ונפתחו כל הבארים, וחילקו משקאות חינם עד אור הבוקר, וזרים התחבקו ברחובות, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים "ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שם, בלייק סקסס, שמותר יהיה לה לקום".

המנהיגים הערבים סירבו לחלוקה. באופן קבוע הם שוללים הצעות פשרה, והיד המושטת באוויר נותרת בלי מענה. הערבים התנגדו לזכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל והכריזו כי "קו החלוקה יהיה קו של אש ודם". למחרת, ב־30 בנובמבר, רצחו ערבים חמישה יהודים באוטובוס בשרון. מלחמת העצמאות התחילה. ערביי הארץ, שסירבו לקבל 45 אחוזים, קיבלו 0. הם עדיין מכוילים על תקווה ל־100 אחוזים.

והתקווה שלהם לא פגה, כי היהודים מבקשים בעצמם לתת מתנות ארץ לערבים. כי יהודי שגר בשומרון מניב משופטי "מאסטר שף" שאלות כמו "לא בא לך לחזור לארץ?"; כי גם בחלוף 70 שנה מהחוצפה הערבית ההיסטורית אנחנו שוב ושוב מדברים על החלוקה. אז קראו לשליח האמריקני ראלף באנץ', היום קוראים לו ג'ייסון גרינבלט. ושוב מדמיינים שאפשר לגזור את התינוק במשפט שלמה.

גם הסבילות ליהודים חיים לא השתנתה ב־70 השנים האחרונות. הנה נתון מרתק: בחלק היהודי בתוכנית החלוקה, הערבים היו אמורים להיות כמעט מחצית מהאוכלוסייה, נשארים ביישוביהם בתוך גבולות המדינה היהודית הקרועה. עיר הנמל יפו הובטחה כעיר ערבית בתוך השטח היהודי. ערביי עכו, חיפה, צפת ועוד לא היו אמורים להתפנות מבתיהם. 

בחלק הערבי, לעומת זאת, לא תכננו להשאיר יהודים. בנהריה, שנפלה בתחומי המדינה הערבית המשורטטת, הבינו שהמשמעות היא פינוי. בכ"ט בנובמבר בצהריים לא רקדו בנהריה. בערב תכננו שם בחשאי הקמת אוטונומיה יהודית בשטח העיירה.

גם היום דורשים שכנינו מדינה פלשתינית נקייה מיהודים, עקירת ההתיישבות עד אחרונת המזוזות - בו בזמן שבמדינת ישראל מתגוררים 1.7 מיליון ערבים שווי זכויות. כאז כן היום, לא מדינה פלשתינית הם מבקשים, אלא מדינה וחצי או שתיים.

לא משנאת מרדכי

57 מדינות היו חברות אז באו"ם. 33 הצביעו בעד התוכנית, 13 מדינות הצביעו נגד (אחת מהן - הודו - הפכה לידידה חשובה של ישראל), 10 נמנעו ואחת נעדרה מההצבעה. איך הגענו לרוב מרשים שכזה? הרי האו"ם נגדנו! לא שנאת מרדכי ולא אהבת המן הוליכו את האצבעות, אלא אינטרסים קרים ומשחקי כוח בין המעצמות. 

האמריקנים נתנו אור ירוק כי הנשיא פחד לאבד את הקול היהודי בבחירות הקרבות, וכי הם היו מקופלים מבושה על כך שלא התערבו לטובתנו בזמן השריפה הגדולה בשואה. הפיליפינים הצביעו בעד כי זו ההוראה שהם קיבלו מהאמריקנים. בעל מטעים אמריקני, שהיה חבר של נשיא ליבריה, שלח איומים על צמצום היצוא מליבריה לארה"ב - וליבריה נתנה "יס". 

 

הכל אינטרסים, אבל היתה סיבה לצאת לפזז ברחובות // איור: בת אל בן חורין

 

בריה"מ רצתה להחליש את בריטניה ולקבל דריסת רגל במזרח התיכון, וגם לזרוע פילוג בגוש המערבי בין ארה"ב לממלכה המנדטורית. הרוסים בעד? מובן שעושי דברם מהגוש המזרחי הצטרפו. והרי לנו 33 תומכות. 

המפזזים ברחובות בסוף אותו סתיו לא העריכו שאומות העולם מבקשות לעשות צדק היסטורי עם העם היהודי, או שהן נתקפו פרץ של אמונה בנבואות התנ"ך. הכל אינטרסים. חישב מי שחישב - או הונחה בידי היושב במרומים לחשוב - שזה מה שמשתלם לארצו. לגיטימי לגמרי, אפילו הכרחי. גם הנציגים שלנו מצביעים לפי "מה מועיל למדינת ישראל" ולא לפי "מי מספר לנו סיפור מוצלח יותר". 

הלקח: אין צורך להתעלף כשמנהיג כלשהו מהעולם עושה לנתניהו "לייק" בפייסבוק, ולא צריך למרר בבכי כשהשגרירים באו"ם שוב מגנים אותנו. כשכסף וכוח מדברים - גם שנאת ישראל המפורסמת והשרירה מוכנסת למגירה.

70 שנים אחרי ההנהון הגדול של הפריץ, אנחנו כבר לא מחכים לגויים. טוב שקיבלנו אישור לעלות בחומה, 

וטוב שהערבים דחו את תוכנית החלוקה. ישראל רוקדת בזכות עצמה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו