מאז שהתמקם סופית באופוזיציה, שקוע השמאל הישראלי בתהליך עמוק של בירור פנימי. פולמוסים עיתונאיים וסימפוזיונים נלהבים מוקדשים ל"חשבון הנפש" של מחנה השלום ולשאלה "היכן טעינו?". מדוע נכשלות מפלגות השמאל להתנחל בלבבות הבוחרים ולהביא למהפך פוליטי? אחת העמדות הרווחות היא כי יש לצאת מהבועה התל־אביבית. הגיע הזמן להפסיק להתנשא על העם, קוראים בשמאל, ולהתחיל לדבר איתו בגובה העיניים, בעיקר עם הציבור המזרחי־מסורתי בפריפריה.
ניצחונו של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה וקריצותיו המתוקשרות לימין מאותתים לכאורה שהנה נפל האסימון: מנהיגות שמאל חדשה המחשבת מסלול מחדש, שוברת מעט ימינה ומדגישה מאפייני זהות יהודיים. מפירותיו המיוחלים של חשבון הנפש.
אולם המבקש להבין תהליך זה מן הצד נמצא נבוך: או שחשבון הנפש הביא את השמאל להיות, ובכן, ימני; או שהמהלך אינו אלא טקטי־שיווקי, ועיקרו "להתחפש לליכוד" כדי לגזול קולות מהימין הרך. בימין, אגב, מזהים את הזיוף: איכשהו, ולא בפעם הראשונה, השמאל נזכר שהוא בעצם עממי ושערכיו ההומניסטיים שאובים מהמסורת היהודית - כשהוא מריח בחירות.
נצא לרגע מנקודת הנחה שגבאי מוביל תמרון פוליטי מבריק, ואף נדמיין שהביא את מפלגתו לניצחון. מאליה עולה השאלה: האם השמאל האידיאולוגי עצמו - מכלול העמדות, העקרונות ותפיסות העולם שלו - הוא שניצח? על כך ייאלץ כל איש שמאל הגון להשיב בשלילה. והסיבה לכך היא פשוטה: במשך שנותיו באופוזיציה, התחמק השמאל מלערוך חשבון נפש אמיתי.
עם כל הכבוד לחפיפה שבין נטייה פוליטית והשתייכות דתית ועדתית, השסע הפוליטי בישראל מפלג את הציבור ביחס לדילמה מרכזית אחת: פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועתיד יהודה ושומרון. ודווקא סביב סוגיה זו, לא חושב המסלול מחדש. זולת "עדיין תומכים" בפתרון שתי המדינות וביקורת על מדיניות ממשלות נתניהו, לא הנפיק השמאל הציוני כל אמירה קונקרטית ועדכנית של ממש ביחס לשלום, עילת קיומו.
לא שמענו, לבטח לא מ"המחנה הציוני", אילו לקחים נלמדו מההתנתקות, ואיך ימומש מהלך דומה בעתיד מבלי לשכפל את תוצאותיו העגומות לאזור המרכז. טרם הבנו איזו ערובה יש לנו שלא נמצא עצמנו חולקים גבול עם מדינת טרור חמאסית ביום שאחרי ההסכם, ואיך בדיוק מתכנן השמאל הציוני להתמודד עם תביעת השיבה העיקשת. כיצד יוכלו לערוב לנו שלאחר הנסיגות והפינויים, יסכימו הפלשתינים להכריז על סיום הסכסוך? המקסימום ששמענו הוא שנתניהו סרבן השלום האמיתי וש"אין פרטנר" זה בלוף ישראלי שנועד למסמס כל חלון הזדמנויות היסטורי. אה, ושאם לא נזדרז להתקפל, נטבע תחת צונאמי מדיני.
בהיעדר שיח עדכני, מתגנב ללב החשש שמא בזבז השמאל את שנותיו באופוזיציה על טיפוח שנאת נתניהו, מבלי שהעמיד טיעון פוזיטיבי חדש אחד בעד תהליך השלום. מה פירושה של הזנחה זו אם לא עשור אבוד, ולחלופין, תבוסה אידיאולוגית? מה נגיד, כנראה בהשפעת קדחת הרק־לא־ביבי, אלה מהשמאל שכחו מה זה להיות שמאלנים.
ד"ר אורקיבי מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו