זה היה בספטמבר 1967. חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, ושוב היתה האש במלוא עוזה. הצבא המצרי ירה ארטילריה לעבר מוצבי צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ואנחנו החזרנו להם באבי אביהם והרעשנו את ערי התעלה בצד המצרי. היה זה חודש ארוך, בלי יציאות הביתה, בלי קשר עם הבית ועם החברה, להוציא מכתבים מצונזרים היטב, ועם עיתונים המגיעים לקוניטרה שלושה ימים לאחר הגיעם לתל אביב, עם חדשות שכבר אינן חדשות. ההפגזות כבר הפכו לשגרה יומית ואפילו הן החלו לשעמם, אם כי סכנת המוות הבטיחה רמה גבוהה יחסית של ערנות.
חילופי האש העסיקו את הגדוד רק חלק קטן מן היום. מי שהיו לו ספרים קרא ספרים, כמעט כולם קראו עיתונים. היו מי ששיחקו שש־בש ושחמט, והארוחות, בעיקר ארוחות הצהריים, היו חלק חשוב, בעיקר בשל נוכחותו של טבח (אז עוד לא היו שפים) מעולה במילואים, שערך עלינו ניסויים קולינריים, אשר כולם הצליחו באופן יוצא מן הכלל.
היה בגדוד רס"ר "זקן", אולי בן 40. הוא הגיע משם, מהשואה, ועוד הספיק להילחם במלחמת השחרור ובמבצע קדש, וכמובן במלחמה שבה כולנו השתתפנו לפני שלושה חודשים. היה לו קול עבה במיוחד, עם מבטא פולני כבד במיוחד, והוא היה גם קצת מפחיד, למרות שבקוניטרה הרחוקה כל כך הדרגות לא מילאו תפקיד משמעותי.
במרכז ההתפרסות של היחידה נבנתה מקלחת. החיילים התקלחו כל אימת שרצו בכך, וכאשר החיילות ביקשו להתקלח, נסגר מתחם הרחצה לרבע שעה. היו רק שתי חיילות בפלוגה שלנו, ואת התמונה הבאה אינני יכול לשכוח. שתי החיילות יצאו מן המקלחות, בשיער רטוב, וחצו את מרכז הפעילות של היחידה, מקום שכינינו "כיכר העיר". עיניים רבות ננעצו בהן, ולפתע נשמע הקול הפולני העבה: "זה לא יכול להמשיך ככה. יש כאן בחורים שמתייבשים במדבר המחורבן הזה המון זמן, ויש שתי חיילות, שלא נותנות כלום. זה לא אנושי!"
שתי החיילות כמו קפאו על מקומן. הן ביקשו להבין אם הרס"ר מתכוון ברצינות או צוחק. החיילים פרצו בצחוק. גם אני צחקתי כדי לא להיראות אידיוט. ה"זקן" לא הצטרף לצחוקנו, ואף טרח להוסיף שהוא מתכוון ברצינות, אבל רצינותו התפוגגה לנוכח תגובתנו הקולקטיבית. איש מאיתנו לא העלה על בדל דעתו לדווח על דברי הרס"ר למ"פ או למג"ד. לחפש טרמפ לקהיר ולהרוג את גמאל עבד אל־נאצר היה הרבה יותר מעשי מהלשנה על הרס"ר שראה כבר הכל.
תופעת ההטרדה המינית לא נתפסה כ"לא בסדר". לא משום שכולם התנהגו בדרך בוטה, ולא משום שהצבא היה או הינו מרכז של פריצות, ולא משום שמי שהתנהג כך נתפס נועז יותר וגברי יותר. לעיתים קרובות היו המטרידים דווקא הפחות מוצלחים בחבורה, מי שאין להם חברות בעורף או מי שרוצים להוכיח עצמם בפני בני מינם, ולאו דווקא הקלארק גייבלים של היחידה. הבעיה היתה שהמערכת הכילה את התופעות הללו, וראתה בהלשנה עליהן תופעה לא חברית.
בדיחה לא מצחיקה
כשעבדנו בשנת 1988 בוועדה למעמד האישה בכנסת בראשותה של יעל דיין על החוק למניעת הטרדה מינית, אשר יצר שינוי דרמטי בכל הקשור ביחסים בין המינים, בעיקר במקום העבודה, עמדו לנגד עיניי דמויותיהן של שתי החיילות שהתאבנו לשמע נזיפתו של הרס"ר ההוא. יותר מ־20 שנה אחר כך הייתי בין מי שהפכו את התנהגותו לעבירה פלילית שיש עליה עונש. נוהגים שנראו מובנים מאליהם, שקורבנותיהם לא זעקו ולא התלוננו, ושהעדים להם לא ראו לנכון להזעיק או לספר, הפכו ביום אחד לעבירות משמעותיות. מה שנחשב כמעט למשובת נעורים הפך למעשה המסיים קריירות מפוארות ומושיב אנשים בכלא.
עידן של שינוי דפוסי התנהגות // צילום אילוסטרציה: עמי שומן
בחוק השתמשנו בפעם הראשונה אי פעם במונח "הטרדה מינית", ובדברי ההסבר שלו כתבנו, בין השאר: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכות לשוויון. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד... החוק המוצע נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא, ולגבי כל אדם. הצעת חוק זו באה להגביר את המודעות הציבורית לחומרת התופעה, תוך חינוכו של הציבור הרחב לכיבוד הזולת".
בית המשפט המחוזי בירושלים התייחס לחוק סמוך לאחר אישורו בכנסת וקבע כי "החוק למניעת הטרדה מינית בא לשנות דפוסי התנהגות שרווחו בחברה, בצבא ובמקומות עבודה ולהבטיח מקום עבודה בטוח ושלֵו, השומר על צלם אנוש וכבוד האדם. החוק למניעת הטרדה מינית מחנך את הציבור להתנהג בהתאם לנורמה החדשה, ומטרתו למנוע התייחסות מינית, מקום שבו נדרשת התייחסות מקצועית".
רבים קיבלו אז את החוק החדש בביטול ואף בהסתייגות. הטענה העיקרית היתה שאנו מנסים לקבוע נורמה מלאכותית וכמעט בלתי אנושית, וכי בחברה שיש בה גברים ונשים, טבעי שנוצרים ביניהם קשרים בלתי מקצועיים, ואפילו טבעי שגברים, הנמצאים במעמד פיקודי או ניהולי, זוכים לנכונות נשים הסרות למרותם לקיים איתם קשרים אינטימיים. מובן שלא היינו יחידים בעולם. הלכנו בעקבות מדינות מתקדמות במערב שחוקקו חוקים כאלה.
לא עבר זמן רב עד שהחלו התלונות על הטרדה מינית, והנה מצאו עצמם אנשים "נורמטיביים" בחקירות לא נעימות, בפני סכנת עונשים פליליים ובפני סכנת פירוק הקן המשפחתי שלהם, אשר לא היתה להם שום כוונה לוותר עליו בגלל "סטוץ" חולף. החוק לא הפסיק כליל את ניצול המעמד הסמכותי לצורך יחסים אינטימיים, אבל הוא גרם לאנשים רבים לחשוב פעמיים, ולנשים רבות יותר להתלונן.
התנועה החדשה בארה"ב (Me Too) מחזקת את המצב שבו איש אינו חסין מפני תלונות על התנהגותו הבלתי נסבלת. האומץ שמגלות יותר ויותר נשים בארץ, וחשיפתם של אישים מוכרים וידועים בקלונם, מבורכים וראויים לעידוד. הטענה העיקרית של העבריינים איננה שלא זו היתה התנהגותם אלא שזה היה מקובל, אבל זהו שלא עוד. רס"ר "זקן" אינו רשאי לדרוש מחיילות להעניק שירותים מיניים לחיילים, גם אם הדבר נותר בגדר חצי בדיחה גרועה. "הממזרים שינו את החוקים", כפי שאמר ספירו אגניו, וכדאי שתשימו לב לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו