החלטתה של ועדת פרס נובל להעניקו לעמותה הרוצה בפירוז העולם מנשק גרעיני, אינה בגדר קריאה לקרב: מי שמזלזל בהחלטות פה־אחד של מועצת הביטחון, כמו צפון קוריאה המפתחת בגאווה כלי נשק גרעיניים וטילים בליסטיים להולכתם, בוודאי לא יישמע לקולם של האנשים הטובים באוסלו; הענקת הפרס דומה יותר לקריאתו קורעת הלב של הנידון למוות, העומד על הגרדום ומקווה לנס שיצילו.
אכן, עניין הנשק הגרעיני והפצתו הפך להיות עניין מרכזי של המדיניות הבינלאומית בכלל ושל ההסכם עם איראן בפרט. ביקורתו של ראש הממשלה על ההסכם, לדעתי, צודקת: ההסכם מתיר לאיראן, לאחר תקופה קצרה יחסית של 15-10 שנים, לפתח נשק גרעיני, ולא מנע את פיתוחם של טילים בליסטיים, אך הסיכוי לביטול ההסכם, בשונה מתיקונו, נמוך.
איראן היא רק אחד ממוקדי הסכנה. צפון קוריאה היא מדינה ענייה ביותר. התל"ג שלה הוא בסביבות 17 מיליארד דולר. לשם השוואה, התל"ג של ישראל הקטנה יותר במספר תושביה עולה על 300 מיליארד דולר.
אכן, המציאות מוכיחה שמפעלי נשק גרעיניים נעשו זולים יותר ואינם קשורים לעושרה של המדינה הגרעינית. פקיסטן היא בעלת פצצה "מוסלמית" (ביטוי מעורר צמרמורת) והתל"ג שלה, על 220 מיליון תושביה, לשנת 2016, הוא 283.6 מיליארד דולר, פחות מאשר בישראל, ואף על פי כן היא יכלה להפוך למעצמה גרעינית.
ייצור כלי נשק גרעיניים נעשה זול, הן בשל הניסיון הנצבר והן בשל האפשרות לרכישת מדענים או ידע, המצויים היום בעולם בשפע. לרוסיה בלבד יש רזרבה של מדענים, שחלק מהם לא יסרבו לקבל תוספת הכנסה.
משמעות חדשות רעות אלה היא שהעידן הגרעיני מתקרב למזרח התיכון. סיוט זה הטריד את יצחק רבין ז"ל. הוא לא נטה להאמין ליאסר ערפאת, אך היה מוכן ללכת לתהליך אוסלו "כדי לסיים את הסכסוך על הג'בלאות לפני שהגרעין מאיים עלינו". רבין ראה בצדק שנשק גרעיני יבטל את היתרון האיכותי של ישראל ויחשוף את חולשתה בשל שטחה המזערי.
ישראל חשופה לסכנה זו יותר מכל שכנותיה, שכן שלוש מדינות בעלות נשק גרעיני עוינות אותה: צפון קוריאה הוכיחה זאת בציידה את סוריה במתקן סודי, והשתיים האחרות - פקיסטן ואיראן - הן מוסלמיות שבמידה זו או אחרת עוינות את המדינה היהודית. איראן כמובן אומרת זאת בגלוי, ועוינותה ממילא של פקיסטן בוודאי גדלה עקב התקרבותה של ישראל להודו.
צריך להביא בחשבון את התסריט הגרוע ביותר. ניסוי טילים בצפון קוריאה // צילום: אי.אף.פי
ייתכן שהעתיד יוכיח שישראל תינצל מסכנת המלחמה הגרעינית; ייתכן, אך לא סביר שיתרחש מהפך דמוקרטי־חילוני באיראן; ייתכן שפקיסטן תיווכח לדעת שהיא משלמת מחיר יקר מדי על החרמת ישראל; ייתכן, והדבר יותר מסביר, שהצטיידות המדינות הסוניות - ובראשן ערב הסעודית ומצרים - בנשק גרעיני, או איומן להצטייד בנשק שכזה - ימנעו מאיראן לנצל את הפרצה שתתקיים בסיום ההסכם האיראני, ואף ייתכן שהברית שהתגלתה במועצת הביטחון בהחלטותיה כלפי צפון קוריאה, תאזור אומץ ותעניש את הרוצה לסכן את שכניו בנשק להשמדה המונית; אך בתכנון מדיני חייבים להביא בחשבון את התסריט הגרוע ביותר: ישראל מאוימת בנשק גרעיני.
ממשל נוח ליצירת שינויים
ישראל צריכה לנקוט שלושה צעדים לא פשוטים ולא זולים:
1. להגדיל מאוד את כושר ההרתעה שלה. אומרים ששליטי איראן אינם רציונליים ולצורך הבאת הגאולה - דהיינו, לזרז את הבאתו של האימאם הנסתר על ידי השמדת "הישות הציונית" - לא יירתעו מתגמול גרעיני. אך הניסיון מוכיח שמנהיגים מסוג זה מוכנים שאחרים יתאבדו למענם ולא יסתכנו באובדן חייהם.
2. להשקיע משאבים נוספים בהגנה מפני טילים שייפרסו על גבולותיה - חומה אלקטרונית של טילים נגד טילים.
3. להכין מקלטים גרעיניים בריכוזי האוכלוסייה השונים (למשל, להפוך את כל החניונים התת־קרקעיים כמו גם את המנהרות לחסינים מפני קרינה גרעינית, כשם שעשו מדינות אחרות בעת המלחמה הקרה).
שלושת הצעדים האלו ידרשו השקעה אדירה, והדרך למצוא אמצעים אלה דורשת הגדלה משמעותית של התל"ג. הדבר אפשרי בלי "כאבים" רבים ובלי ויתור על המאבק למען חברה צודקת ושוויונית יותר. ניתן לעשות זאת על ידי הסרת המכשולים הרבים חוסמי צמיחה שגדלו פלא בארצנו ועל ידי הנהגת לימודי ליבה ושוויון תקציבי בכל מוסד חינוכי הנתמך על ידי המדינה.
המטרה החשובה ביותר של המדיניות הישראלית צריכה להיות השגת הסכם הגנה עם ארה"ב. ממשל טראמפ הוא הנוח ביותר להשגת הסכם כזה, שישנה את מעמדה של ישראל וישדר לכל המדינות הגרעיניות אזהרה חמורה מפני תקיפת ישראל. ניתן, אולי, להשיג הסכם כזה בשני תנאים: התחשבות בעמדת ארה"ב לגבי הנושא הפלשתיני, וכן גיוס כל משאביה של יהדות ארה"ב, שרובה שרוי בסכסוך עמוק עם ממשלת ישראל, שפגעה ברוב הלא־אורתודוקסי בעניין מתווה הכותל ושאלת הגיור - זאת מתוך כניעה פתולוגית לתביעות החרדים.
תחת מטריית הסכם הגנה שכזה יהיה אפשר לדון בפירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני, ואולי יהיה אפשר גם לחלום על כך שלא נדע עוד סכנה גרעינית, ישראל בפרט והעולם בכלל.
*אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006) [www.amnonrubinstein.org]
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו