1. היפוך תפקידים נחזה השבוע. יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי דיבר על זהות יהודית, שלדבריו השמאל הישראלי התרחק ממנה בעשורים האחרונים. בדבריו הוא סבר שציטט את בנימין נתניהו בדברים שאמר כביכול לרב יצחק כדורי ז"ל 20 שנה קודם. אבל נתניהו לא אמר את הדברים באופן שהדביקו לו. הוא לא הטיל ספק בזהות היהודית של השמאל אלא דיבר על שכחת הניסיון היהודי המר לסמוך על אומות העולם שישמרו על חיינו.
הנה הציטוט המדויק של דבריו: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים; הם חושבים הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים. ערבים ידאגו - תן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו". לא "שכחו להיות יהודים" אלא "מה זה להיות יהודים", ומייד ההסבר: רק מי ששוכח כיצד חיינו עד לא מזמן במונחים היסטוריים, יכול לשים את יהבו על כנופיות ערפאת שידאגו לביטחוננו.
האירוניה ההיסטורית היא שיו"ר מפלגת העבודה הנוכחי אימץ את המיתוס השקרי שהדביקו לנתניהו כאמת שלו: "אנשים חשים שאני מתקרב יותר לערכים היהודיים... אני חושב שאחת הבעיות שקורות למפלגת העבודה זה שהיא התרחקה מזה... ב־97' המצלמה תפסה את ביבי אומר 'השמאל שכח מה להיות יהודים'... מה השמאל עשה בתגובה לזה? שכח להיות יהודים, כאילו אמר... אנחנו רק ליברלים. זה לא נכון, אנחנו יהודים. אנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו, כי הם הבסיס לכל התורות שקמו אחר כך..."
2. הרעש שקם בעקבות דברי גבאי השבוע אינו משתווה לעוצמת הרעש שקם על נתניהו לפני 20 שנה. עלבון מגבאי לא משרת את הפנטזיות הפוליטיות של המחנה. אבל בדרך לא דרך, הדברים נגעו בשורש עמוק: שאלת היחס למסורת הדתית. גבאי סיפר למחנה שהוא עומד בראשו, כיצד חלק ניכר בציבור הישראלי רואה אותו.
אם תפילה לגשם מפי חקלאי בספר לימוד נתפסת כשערורייה שיש להקים עליה מוסדות ארץ ("הדתה"), מה יועילו כל ההתפלפלויות שלא מערבבים אמונה ומדע. אם פקודת קרב של מפקד חטיבה המכילה ציטוטים תנ"כיים - שמהם משתמעת אמונה בהשגחת האל על חייליו - מביאה להשחתת דמותו של המח"ט, גיבור ישראל, כפונדמנטליסט חשוך, מה מבין הציבור? אם הפרהסיה הציבורית של המדינה בשבת אינה חשובה לדחות בעבורה תחבורה ציבורית (בזה גבאי דווקא תומך), מה זה אומר לציבור? ואלו רק דוגמאות ספורות.
3. השורשים ההיסטוריים של תנועת העבודה מגיעים לחלוצי העלייה השנייה, אותו אוונגרד סוציאליסטי מהפכני שמרד בדת ובממסד שלה. אחד ממנסחי הציונות הסוציאליסטית בסוף המאה ה־19 היה נחמן סירקין. כמשכילים רבים, גם הוא התייאש מהתקווה להשתלב בחברה האירופית, וב־1898 פרסם חיבור בשם "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית". היהודים ייצאו מאירופה כתנועה עממית שתקים טריטוריה יהודית סוציאליסטית שבה יזכה העם היהודי לתחייה לאומית ולתחיית העברית. סירקין ראה את הסוציאליזם טבוע במוסר הנביאים, אבל תיעב את מה שכינה "הדת היהודית המעשית" שלדעתו היתה האשמה במצבו השפל של העם: "המוני העם שקועים בבערות, בהבלי הדת, בהגשמה תלמודית".
הגנום של מפלגת העבודה. מי.ח ברנר ועד אבי גבאי // צילום: אי.פי
אחד מדַבָּריה החשובים של העלייה השנייה היה הסופר יוסף חיים ברנר. ב־1910 פרצה שערורייה גדולה ביישוב בארץ ובעולם היהודי ("מאורע ברנר") בעקבות מאמר שבו לעג לדאגה היתרה של העיתונות היהודית בגולה נוכח הגידול של מקרי השמד בקרב יהודים. ברנר ניהל פולמוס חריף עם מתקיפיו. לטענתו, אין ליהודים ה"חפשיים" צורך ב"יהדות", שכן הדת היהודית איבדה את חיוניותה. הוא תלה את יסודה של הדת היהודית "בהתרפסות ובקשה לפני איזה אב שבשמיים שייתן פרנסה". את צעירי ישראל, אמר, לא מעסיקות שאלות תיאולוגיות, כפי שאולי מנסה העיתונות היהודית להראות - לא מפני שהם שלמים עם עולמם הפנימי והשקפותיהם; להפך, הצעירים הללו מודעים לקרעים הרבים שנפשם ולקושי של "חיים בלי אלוהים"; תחושת השבר בנפשם נובעת מן המתח שבין היותם צעירים עברים לבין היעדרה של שפה עברית שלמה, מולדת ותרבות עברית. בכל אופן, הטעים ברנר, למרות הטפות העיתונות שאין ישראל בלי דת ישראל - ברור ומובן לצעירים האלה "שיהודי ותפילין אינו היינו הך".
כך כתב: "שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת 'קיום היהדות'. את רעיון התערובת הזה צריך לעקור מן השורש... אנחנו היהודים החופשים, אין לנו וליהדות כלום. ואף על פי כן הננו בתוך הכלל בשום פנים לא פחות ממניחי התפילין וממגדלי־הציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו יהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה... עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נפל שֶבע - וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה - צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל - הבה ונגבר חיילים לחיות בלי משיח".
4. דבריו של ברנר חריפים אולי לאוזניו של יהודי דתי, אבל קשה להימנע מהכאב שהם מכילים ביחס למצבו המדיני והחברתי השפל של העם היהודי. בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון, התבצע מה שהפסיכואנליטיקנית מרגרט מאהלר כינתה בהקשר אחר "ספרציה־אינדיבידואציה", דהיינו העם היהודי התנתק מחבל הטבור של הדת היהודית כדי לגבש את האישיות (האינדיבידואום) הלאומית העצמאית שלו, אחרי מאות רבות של שנים שהחלק הזה בזהותנו כעם היה רדום. עובדה היא ששיבת ציון לא הוגשמה ללא המרד הזה, בעוד חלק הארי של היהדות האמונית לגווניה התנגד לרעיון.
במקביל להתכחשות ל"דת היהודית המעשית" יצרו תנועות הפועלים חלופות מקוריות למנהגים היהודיים המסורתיים, החל מהקיבוץ, שהמשיך בתודעתו את ה"קיבוץ" החסידי, ועד לעיצוב מחדש של חגי ישראל ומונחי ערך יהודיים נוספים שקיבלו פרשנות אחרת ומשמעות מחודשת. אלה העלו את חמתם של החוגים הדתיים אבל יצרו תרבות יהודית חלופית (שהתעמעמה מאוד בשנים האחרונות). זה הבסיס העמוק שעליו נוסדה המהפכה הסוציאליסטית ביישוב העברי.
כשאבי גבאי אמר שהשמאל "שכח להיות יהודי", הוא נגע בעצב החשוף ביותר של המחנה שהוא עומד בראשו. במקום לכעוס על השליח, כדאי שהשמאל הישראלי ייענה לאתגר ויחדש בתוכו את הדיון בסוגיית הזהות היהודית. החברה הישראלית כולה תצא נשכרת. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו