תקוות הגוש החוסם

למרות שתוצאות האמת נקבעות בקלפי בלבד, רוח הסקרים יכולה להביא להגשמת רצון השמאל

אמירתו של הנשיא המנוח שמעון פרס בנוגע לסקרים על כוונות הצבעה, שיש להתייחס אליהם כאל בושם שאפשר להריחו אבל אסור לשתות אותו, אינה משקפת את המציאות הפוליטית. נכון שרגע הבחירות הוא המבחן האמיתי, אבל לסקרים - עם כל הביקורת עליהם - יש השפעה על ההתנהגות הפוליטית של הנבחרים והבוחרים. כך גם לגבי הסקרים שפורסמו בימים האחרונים באשר לכוונות ההצבעה, שמראים כי הגוש הימני־חרדי אינו מצליח לתחזק את הרוב הצר שהוענק לו ב־2015.

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו השתעשע באפשרות להקדים את הבחירות, סביר להניח שהסקרים האחרונים ציננו את הרעיון. אם שר הביטחון לשעבר משה יעלון חשב להקים כוח פוליטי משלו - הוא מבין כי עדיף לחפש בית פוליטי קיים. אם ש"ס מבקשת לאיים בהליכה לבחירות בשל עבודות ברכבת בשבת - היא לא תעז לעשות זאת, כשמתברר לה עד כמה יקשה עליה לעבור את אחוז החסימה.

בצד הגוש החוסם - אותן מפלגות שינסו למנוע מן הימין להישאר בשלטון, נראה כרגע כי המנהג העתיק להתמרכז לפני הבחירות מיטיב הן עם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, הן עם יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי והן עם מרצ בראשות זהבה גלאון. סביר להניח שתוצאות הסקרים יחזקו את המגמה הזו הן בעבודה והן ביש עתיד. 

אלא שהסקרים אינם מדמים את רגע הבחירות. ההיסטוריה של מערכות הבחירות האחרונות תחזור על עצמה, ומשמעות הדבר היא שמול "הגוש החוסם" יוצג איום ביטחוני, ומול זה לא יהיה פשוט להסתפק בעמדות הנוכחיות, הזהירות, המרכזיות והחלולות במידה רבה.

המפלגות המובילות בגוש יצטרכו להציע אתגר אמיתי, שיוכל להתמודד בהצלחה עם מצגת האיומים. אתגר שבצידו התחייבות משכנעת לביצוע. עם זהירות היתר והמשך ההימצאות במרחב הנוחות הקונצנזואלי היהודי בישראל יהיה קשה לנצח בבחירות הבאות. יצחק רבין, למשל, לא היה מנצח בבחירות 1992 אלמלא התחייב כי בתוך שישה עד תשעה חודשים יגיע להסכם עם הפלשתינים. אהוד ברק לא היה מנצח בבחירות 1999 אלמלא הבטיח כי בתוך שנה מיום הקמת ממשלתו ייצא צה"ל מלבנון. הבטחות אלו, אשר קוימו, גרמו לאנשים רבים, שחפצו מאוד בשינוי בתחום המדיני־ביטחוני, להצביע עבור מועמד שלא תמכו קודם לכן במפלגתו.

הסקרים החדשים מעניקים, לראשונה זה זמן רב, תקווה למרכז ולשמאל, שיכולה להחליף במהירות את הגישה הצינית והדטרמיניסטית שמאפיינת את הגוש הזה, ולהשיב לו את הנכונות להתגייס על מנת להביא לשינוי. מבחינה זו יש ביכולתם לשנות את המציאות, אבל ההבטחה אינה יכולה להיות סוג כזה או אחר של מס שפתיים. יש בגוש הזה מידה גדושה של ביקורת עצמית, שתשים לאל את הניסיון להבטיח הבטחות סרק שאין כוונה אמיתית לממשן, או שמימושן תלוי בגורמים שאין לישראל השפעה עליהם. מדובר באתגר אמיתי שישנה את מצבה של המדינה.

בשעה שהסקרים מציגים מצב שבו אין לאופוזיציה סיכוי ריאלי להחליף את השלטון, נתפסות הכרזותיה והבטחותיה כיומרניות. התחושה היא שמי שאין לו אפשרות להגיע לשלטון, יכול להרשות לעצמו לפזר הבטחות אשר ידוע לו שלא יצטרך לממשן, ולא יצטרך לתת הסברים לכך. ברגע שבו מתפרסמים סקרים האומרים כי קיים בהחלט סיכוי להחלפת שלטון, נשמעים דברי האופוזיציה רציניים יותר ויכולים לקבוע את סדר היום הלאומי.

למחנה השלום הישראלי יש נכס יקר מפז: תמיכתו בחלוקת הארץ לשם הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם בעתיד. זוהי עמדת הרוב בישראל, והתחייבות פוליטית ברורה שבמשך תקופה מוגדרת וקצרה יחסית ייקבע גבולה המזרחי של ישראל, עשויה לזכות בתמיכה מעבר לגבולותיו הנוכחיים של הגוש החוסם. הגוש המרכיב כיום את הממשלה אינו יכול לעקוף את ההבטחה הזו משמאל. 

אין אמירה כנה יותר לגוש החוסם. אין אמירה מבחינה יותר בינו לבין הימין. אין אמירה בעלת סיכוי לתמיכה ציבורית גדולה יותר מאשר זו. הגוש החוסם יהיה מורכב ממפלגת העבודה, יש עתיד, מרצ והרשימה המשותפת. אם לגוש זה יהיו 61 מנדטים ויותר - יהיה על אבי גבאי ועל יאיר לפיד לבדוק מי מהם מסוגל להביא מרכיבים קואליציוניים מן הצד הימני־חרדי, ומי שיצליח בכך יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו