במקום מורשת: לדבר על גבולות המחלוקת

רוב המחאה נגד רבין ומדיניותו היתה לגיטימית, אבל הרצח השכיח זאת. רבות מההתבטאויות של רבין נגד ציבור המתנחלים והימין היו משתלחות עד פוגעניות, אבל הרצח השכיח גם זאת. לרבין עצמו, למרות שבחר בדרך אוסלו, היו "קווים אדומים", כמו אי חלוקת ירושלים, שמירה על ירושלים רבתי וראיית בקעת הירדן כגבול הביטחון של מדינת ישראל ("במובן הרחב ביותר של המונח"). הרצח השכיח אפילו זאת.

עכשיו אולי מסתמן שינוי. צריך לקוות שהוא אמיתי. במקום לקדש את דרך אוסלו ולפסול את מי שהמשיכו לשלול את המורשת הזאת גם אחרי הרצח; במקום לרתום את היום הזה לקידום מדיניותו של מחנה אחד ולהכפשת עמדותיו של המחנה היריב, ובמקום לנכס את האבל על רצח ראש ממשלה והממלכתיות הישראלית, באופן שאינו מאפשר באמת גם לבני הפלוגתא הפוליטיים לקחת חלק באירועי היום הזה - מסתמנת התפכחות. סוף סוף מבין גם השמאל, שהניסיון המתמשך להפוך את היום הזה לסוג של פולחן וכלי, בקרב שהוא מנהל על עיצוב הישראליות בדמותו - מעורר בקרב רבים ריחוק וסלידה, הן מהיום והן מתכניו.

ביום הזיכרון לרבין צריך להפנים את משמעויות הרצח, לדבר על הסכנה שבמלחמת אחים, על מהות הדמוקרטיה, על גבולות המחלוקת, על מנגנוני הכרעה ועל יתרונות האחדות. את המחלוקת אסור לטשטש, אבל חייבים להגדיר את גבולותיה, ללמוד להכיל גם דעות קוטביות והפוכות, לכבד את הכרעת הרוב וגם את זכותו של המיעוט לנהל נגדה מאבק בלתי אלים. מי שימשיך לציין את יום הזיכרון לרבין כיום הזיכרון למורשתו, לצייר את מתנגדי המורשת הזאת כמי שמקדמים רצח פוליטי נוסף או לנצל את היום הזה כדי להמשיך להגדיר את זהותו שלו - הנפשית־פוליטית - מונע למעשה מחצי עם, להבין מה היא באמת המשמעות הנוראית והקשה של הרצח שאיים להפיל עלינו גם את הבית השלישי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו