ג'ון לויד סטיבנס, שביקר בקבר רחל בשנת 1835, התקשה להסתיר את התפעלותו מממדיה של הנוכחות היהודית במקום. סטיבנס, התייר האמריקני הראשון שתיעד את ביקורו בארץ ישראל בספר מסעות משלו, כתב "כי בעוד נוער ויופי קמלו, ומלכויות המזרח שבקו חיים... הרי מדי שנה בשנה מתקהלים בהמונים אלפים של עולי רגל למקום המנוחה המשוער האחרון של אישה עברייה אומללה".
בחלוף כמעט שתי מאות, דבר כמעט לא נותר מהמראות שכה הרשימו את סטיבנס. מצבת קבורת רחל כבר אינה ניצבת על אם הדרך. גם החדר הכיפתי הקטן, שאפלולית מסתוריותו הוארה בעשרות אשים קטנות ורועדות לאורך דורות, אינו קיים עוד.
קבר רחל מוקף כיום בחומות ענק ובמגדלי שמירה שמזכירים כלא צבאי. הוא משדר ניכור וזרות וחומרה - היפוכם של המרפא והנוחם והחמלה שההמונים שמבקרים את קבר רחל וכה מזדהים עם דמותה - מבקשים למצוא בו. מקום מנוחתה האחרון של אם האומה ("רחל אם האם", כהגדרת רחל המשוררת) אינו מזכיר כלל את האתר שקסם פשטותו הילך מאות בשנים על עוברי אורח, נוודים עולי רגל, ובעיקר יהודים רבים מאוד שפקדו אותו לאורך הדורות.
עץ הזית הזקן וההדור, שסכך על מבנה האבן הצנוע והיה "כמו מורה דרך לבניין", נעקר מן הנוף, ממש כמו הקבר עצמו. "מבנה נמוך, מרובע, ועל הגג כיפה, ממש כמו בתמונה שבסידור של סבתא, או ב'מזרח' שעל הקיר אצל סבא..." תיארה אותו באהבה גדולה רחל ינאית בן־צבי אחרי שביקרה בו בראשית המאה שעברה, "ואני", העידה בן־צבי על עצמה, "נוח לי באפלולית שמאחורי המצבה... כה חלקלקה המצבה וכמו לחה - כלום לא מדמעות אימהות בישראל בהעירן את רחמי רחל אמנו? הן רחל קמה מקברה ונלוותה אל בניה בצאתם בגולה (על פי המדרש; נ"ש) והיא שוכנת בלב האימהות שלנו".
רחל עדיין שוכנת בלבבות. הרבבות שפקדו השבוע את קברה ביום פטירתה המשוער, י"א בחשוון, מעידים על כך, אבל המקום הציורי הזה עבר השחתה נופית קשה. הוא שוכן עתה בקצה מסדרון ישראלי קצר, מעין מוצב גבול, שמוגן נגד ירי ומטעני חבלה, מוקף מגדלי שמירה וחרכי ירי.
שוכן בקצה מסדרון מוגן נגד ירי ומטעני חבלה. מתחם קבר רחל, כיום // צילום: ליאור מזרחי
הקבר, שהונצח על גבי בולים, גלויות, תמונות, ספרים וקירות בתי כנסת נעטף, שלא לומר נחנק, בשמלת בטון ומלט. המפגש המחודש עם המקום למי שלא ביקר בו זמן רב הוא טראומטי.
מסדרונות שיש שאופייניים יותר למלון, לתחנת רכבת או לסניף בנק נמתחים לאורך כ־25 מטרים עד לחדר ציון הקבר. גם את החדר הזה קשה לזהות. קירותיו הפכו לקירות פנימיים, חלקים ממנו פורקו. שלוש מן הקשתות במבנה הכיפתי שבתוכו נמצאת מצבת קבורת רחל נפרצו, והמתחם החדש כולל היום את כל השטח שהיה בעבר חצר הקבר, עוד עשרות מטרים רבועים צפונה לכיוון ירושלים, וקצה של שרוול, שנרכש על ידי יהודים מדרום, לכיוון בית לחם. החומה שבין קבר רחל לבית הקברות המוסלמי השוכן מאחוריו הוגבהה, ולמעשה הפכה לקיר המזרחי של המקום.
"חופשייה בחללו של עולם"
"תעודת הפטירה" לנופים ההם הוצאה על ידי מדינת ישראל, אי אז בסוף שנות ה־90, על רקע הסכמי אוסלו. אלה הביאו לא רק טרור, אלא גם ונדליזם נופי בדמות חומות, גדרות וחישופי שטחים לצורכי ביטחון. אחד הביטויים הקשים של הפריעה הזאת בנוף התרחש בקבר רחל. קשה להניח שניתן היה לכופף ערכים היסטוריים וסביבתיים שהשתמרו לאורך כ־1,700 שנה, לו היה הקבר בשטח מדינת ישראל, אבל המתחם המקודש שוכן 460 מטרים מעבר לקו השיפוט של ירושלים, מחוץ לשטחה הפורמלי של המדינה. הצורך הביטחוני, הצליפות והמטענים שהושלכו מגגות בית לחם לעבר האתר, הם שהכתיבו לצה"ל את התנהלותו האלימה בנוף הקדומים
הפזמונאי והפובליציסט עלי מוהר, שנפטר ב־2006, נתקף בהלם כשחזה בפעם הראשונה במראהו "החדש" של המקום. הוא ציין כי כל משמעותו של המקום אובדת, שהרי משמעותו היא בפשטותו, בענוותו, בנגישותו. "לכאן אין עולים לרגל, כי אם עוברים אורח... כל מי שעייפה נפשו. כל מי שמתגעגע. כל מי שנכסף להניח ראשו עוד פעם בחיק אם, יכול להתייחד כאן שעה קלה עם דמותה הנפלאה והחד־פעמית של רחל ואולי אף להטות אוזן בתקווה לשמוע ממרחקים את קולה". רחל, דייק מוהר, "היא אולי היחידה בין קדמוני האומה שעימה אפשר היה לקיים קשר בלתי אמצעי וקרוב לזה של בנים לאם. היא היחידה שמיאנה להינחם... זוגות־זוגות קבורים האבות במערת המכפלה... רק רחל נשארה מאחור, בחוץ, במקום שבו כרעה ללדת וקשתה בלידתה. החוץ הזה הוא גם חיץ המבדיל אותה משאר בני המשפחה המייסדת וכמו משאיר אותה לבדה, וחופשייה בחללו של עולם".
אבל רחל אסורה כיום בשביה בבית כלא מודרני, עם מסדרונות ניאון ואבן ירושלמית נסורה ואריחי שיש מבהיקים, ומי שנכנס למקום יתקשה לגלות את קיומו של הקבר במרחק מטרים ספורים בלבד ממנו, ואפילו הכיפה נסתרת מהעין.
כאשר יפרוץ השלום, ולחלופין כשיתרחש העימות הבא מול הפלשתינים, יצטרך מישהו לקבל החלטה אמיצה - להפיל את שרוול הביטחון שעוטף את הקבר. להשיב לו מעט מן המרחב הפתוח של פעם ולחדש מעט מימיו כקדם. את התוכניות אפשר להתחיל להכין כבר היום. כשתגיע השעה צריך יהיה לספח את המובלעת הזאת, המרוחקת מאות מטרים בלבד מירושלים, אל תחומי מדינת ישראל, להשיב לה את הדר פשטותה; לשחרר את רחל מכלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו