"משבר הפליטים", הטרור האסלאמי, התחזקות הימין הפופוליסטי, ה"ברקזיט", משבר עצמאות קטלוניה - כל אלו מביאים ישראלים רבים לחכך ידיים בסיפוק ולנבא את התפרקותו של האיחוד האירופי. אירופה, שנתפסה כאי של שלום וביטחון, יציבות ושגשוג, דמוקרטיה וליברליות, תרבות ואמנות - עוברת רעידת אדמה קשה שאין לחזות את תוצאותיה.
יש תחושה מסוימת של שמחה לאידם של האירופאים, מלווה בהשוואות אין קץ בין מצבה של ישראל למצבה של אירופה, בעיקר לנוכח העובדה שהסכסוכים המזרח־תיכוניים התפשטו והאירופאים מרגישים "סוף־סוף" את מה שהציבור הישראלי חווה זה עשרות שנים: הסכנות הביטחוניות שמאיימות עלינו והפכו לאחרונה לשגרת חיים גם באירופה, פלישת מהגרי הכלכלה ממדינות העולם העני, תחושת איבוד הזהות הלאומית בעידן של גלובליזציה, המאבק בין משפטיזציה ביורוקרטית ל"רצון העם". התגובה השוללת להכרזת העצמאות של קטלוניה עוררה בישראל מיאוס כלפי צביעות האירופאים ככלל והספרדים בפרט: הנה אלה, שמעניקים תמיכה גורפת לדרישות העצמאות של הפלשתינים ולמאבקם הלוחמני במדינת ישראל, מתגייסים למנוע - ולו גם בכוח הזרוע - את זכות ההגדרה העצמית של אומה אירופית.
אירופה הרוויחה ביושר רב את גישתו הסולדת והביקורתית של רוב הציבור הישראלי. אף שישראל היתה מהראשונות שפתחו נציגות אצל ״השוק האירופי המשותף״ - אביו של האיחוד האירופי - והפכה עם השנים לאחת השותפות המועילות ביותר לאיחוד, לא ידעה אירופה לגמול לה ביצירת מערכת יחסים שוויונית. אירופה, התלויה מאוד בשוקי מדינות ערב והאסלאם - גם בגלל קרבתה המיידית למזרח התיכון - ביקשה "לאזן״ את המדיניות האמריקנית הפרו־ישראלית באימוץ מדיניות פרו־ערבית, שהתמזגה היטב עם פתיחת שעריה בפני הגירות המוניות מהמזרח התיכון.
עם זאת, ישראל תטעה אם תהמר על התפרקות קרובה של האיחוד האירופי. למרות המתחים הפנימיים בין כלכלות חזקות בצפון לחלשות בדרום, בין מדינות המזרח השמרניות המתנגדות להגירה מוסלמית לבין מדינות המערב הליברליות המוצפות מהגרים, רבים הסיכויים שהאיחוד יתגבר על האיום הקיומי הנוכחי, אם ישכיל לפשר בין המעוניינים להקים את ״ארה״ב של אירופה״ - מדינת־על אירופית בעלת סמכויות נרחבות על חשבון ריבונות מדינות הלאום - לבין המתעקשים על אופי של ״אירופה של אומות״, קרי: מסגרת רופפת המשרתת את האינטרסים המשותפים של מדינות לאום ריבוניות.
גיבוש מדיניות הגירה משותפת נוקשה יכול להיות צעד ראשון בקונצנזוס חדש. הכרזה על סיום הרחבת האיחוד לאחר צירופן העתידי של מדינות הבלקן (ובהן שלוש מדינות מוסלמיות) עשוייה לזכות בתמיכה נרחבת, וכן חיזוק מסגרות שת"פ צבאי ופיקוח קפדני על התנהלות תקציבית וכלכלית.
האיחודי הוקם בידי דור מנהיגים שחווה על בשרו את נוראות מלחמות העולם וביקש ליצור לאירופה עתיד אחר של שיתוף ואחווה. כיום נתון עתידו בידי דור מנהיגים, שנולד לתוך אירופה משותפת או שאף להפוך לחלק ממנה. עם כל הביקורת, המוצדקת ברובה, על הקלקולים בהתנהלות האיחוד, האירופאים לא ימהרו להתנתק ממנו. אך אם לא יידעו לתקן אותו ברוח שיתופית, התפרקות תהיה בלתי נמנעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו