עיקרון מרכזי וחשוב ביותר בענייני שפיטה מודגש בחוק יסוד: השפיטה: "אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". על שופטי ישראל לא מוטלת כל מרות. מן המפורסמות הוא שאפילו בחירתם נעשית במידה רבה בדרך "שיבוטית". להוותנו, לא מוטלת עליהם גם מרותו של הדין. דוגמה לעניין מהווה הפסיקה בעניין "בג"ץ המרכולים".
התיקונים מ־2014 לחוק העזר העירוני, המאפשרים פתיחת מרכולים בשבת, עמדו לטענת העותרים בסתירה לחוק שעות עבודה ומנוחה. יתר על כן, הם הצריכו על פי פקודת העיריות אישור של שר הפנים. הפקודה קובעת כי הבעת ההתנגדות של השר לחוק העזר צריכה להינתן בתוך 60 יום, וכך עשה גדעון סער שכיהן באותה תקופה כשר הפנים. התפטרותו של סער זמן קצר לאחר מכן נעשתה בטרם נימק התנגדותו. כך התגלגלה ההתדיינות לבית המשפט.
עניינה של העתירה הוא לכאורה פשוט למדי. אם לא מתקבלת הטענה בדבר סתירה לחוק שעות עבודה ומנוחה, ואם לא מתקבלת הנמקה סבירה אחרת לפסילת התיקונים לחוק העזר, ספק אם אפשר לקבל התנגדות מאוחרת של שר פנים אחר. עותרים שונים דרשו כבר ב־2014 את ביטול התיקונים לחוק העזר, אך רק באפריל השנה נדחתה עתירתם. ביולי קיבל השופט רובינשטיין את בקשתם לדיון נוסף, שההכרעה בו התקבלה עתה.
מדוע זכינו להתמהמהות ולהתדיינות חוזרת ונשנית בעניין פשוט לכאורה? מדוע הושתו עלינו פסקי דין מפותלים וארוכים? הסיבה לכך נעוצה במשנתו של אהרן ברק. הרעיון המרכזי בספרו של ברק, "פרשנות במשפט", הוא כי "חוק ללא תכלית הוא הבל". "תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק בעת החקיקה איננה אלא 'אמת מידה לפרשנות החקיקה'", הוא כותב, "מן הראוי לפרש כל דבר חקיקה באופן שיגשים את ערכיה הבסיסיים של השיטה, ובמיוחד זכויות האדם".
הפרשנות מסוג זה משרתת לדעת ברק את "התכלית האובייקטיבית" של החוק. מאחר שהמהות של עקרונות היסוד של השיטה לוטה בערפל, משתנה הפרשנות מפסיקה לפסיקה ומשופט לשופט. בפסק הדין האחרון בעניין פתיחת המרכולים, שונה פרשנותם של חמשת שופטי הרוב מפרשנותם של שני שופטי המיעוט. יתר על כן, לכל אחד משופטי הרוב יש בסופו של דבר פרשנות שונה. גם פרשנותם של שני שופטי המיעוט רחוקה מלהיות זהה. הלכת "הפרשנות התכליתית" שהנהיג ברק הפכה את הדיון המשפטי להגרלה פרועה, שבה תלויים הצדדים ב"פרשנות האובייקטיבית" המיוחדת לכל שופט והמשתנה בכל רגע נתון. בלשונו של ברק, השופט "אינו מהווה פה למחוקק" אלא "שותף זוטר למחוקק".
רבים, ובכללם אני, היו מעדיפים שלמען הבהירות הנחוצה לאזרחי המדינה ולמוסדותיה יופעלו ויפורשו החוקים על פי הכתוב בהם. זאת, בפרט כשאין ספקות של ממש לגבי תוכנם. אך ברק רואה בשאיפה זו "גישה פורמלית ועקרה להליך החקיקה ולתפקיד המחוקק".
דבקות בנורמות "פורמליות" ברורות היא הדבק המאפשר פעילות סדירה של כל חברה אנושית. הדבר נכון בכל חברה, ובוודאי בחברה שסועה ומסוכסכת כחברה הישראלית. בלא הדבק הזה, איש הישר בעיניו יעשה. שחרור מהחוק "היבש", מתוך אמונה שהחוק הוא "הבל", הוא אסון המניב תקוות של מתדיינים, ובכללם עבריינים פרטיים וציבוריים, שהפור יופל על ידי השופט בפרשנותו "האובייקטיבית" באופן שיפיס את דעתם.
אסיים בהערה אישית. בעוונותיי אינני שומר שבת. גישתי הבסיסית היא כי ברוב העניינים, ובכלל זה בעניין פתיחת עסקים בשבת, ראוי להעניק חירות מרבית לאזרחים אם אין הם פוגעים בזולתם. אבל השגת התכלית הזאת במחיר זלזול בחוק ובמחוקק, מהווה חתירה תחת שלטון החוק והרמת יד על המשטר הדמוקרטי התקין. צר לי שכך חוזרים ונוהגים שופטי ישראל בהשראת נביאם.
הכותב הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו