בהפגנות שלנו מול נשיאוֹת בית המשפט העליון (היוצאת והנכנסת) מככבת קריאה פשוטה בת מילה אחת: "צדק"! בסופו של דבר, אחרי כל המילים הקטנות והגדולות, זהו ליבו של העניין - הדרישה לצדק.
הסיפור של דרום תל אביב והמסתננים החל לפני עשר שנים, כאשר ראשוני האורחים הלא קרואים צצו בגינות הציבוריות. אף אחד לא ביקש מאיתנו רשות להפוך את השכונות, שהיו פעם הבית, למחנה פליטים או למתקן שהייה. שכונות דרום תל אביב (בעיקר נווה שאנן, התקווה ושפירא) נאנסו בניגוד להסכמתן, וכשהתושבים זעקו "הצילו!" אמרו להם לשתוק.
בעשור האחרון הפך האזור, שאנחנו קוראים לו "עוטף תחנה מרכזית" על שם המורסה שניצבת במרכזו, לשטח הפקר, לאקס־טריטורה, למדינה בתוך מדינה עם חוקים וכללי התנהגות משלה. המרחב הציבורי נשלט באופן מוחלט על ידי זרים, רובם מאריתריאה ומסודאן. מערכת החינוך ומערכת הרווחה משרתות בעיקר את המסתננים. העסקים עברו ברובם לידיים זרות. הילודה המואצת הפכה אותנו במהרה למיעוט אתני ואת הילדים שלנו לנסבלים, במקרה הטוב.
גני הילדים, בתי הספר, המועדוניות ושבטי הצופים עונים על צורכי האוכלוסייה הפולשת, ואת מה שחסר משלימים גדודי המתנדבים. הילדים שלנו נעלמו מן העין. האופי היהודי של השכונות נמחק. הקהילות שעליהן היתה גאוותנו, רוסקו. גנבי הגבול אומרים לנו - בהתרסה - שזו המדינה שלהם ושולחים אותנו בחזרה לפולין ולמרוקו. ילדיהם מודים לנאצים ששחטו את הורינו. אריתריאים שיכורים שואלים אותנו מה אנחנו עושים פה בארץ הקודש, ויש רחובות שבהם גם האמיצים שבנו לא יסתובבו ללא אמצעי הגנה.
אבל אנחנו שורדים. יש שמורידים את הראש בהכנעה ומאמינים שהכל אבוד. יש שחורקים שיניים ומנסים להמשיך בחייהם. יש שנשברים ועוזבים או משתפים פעולה עם הכיבוש. ויש שלא מוותרים וממשיכים להילחם בכל כוחם. ללא גיבוי, ללא מימון, מול כוחות אדירים ועמותות שמגובות במיליוני דולרים. שוטים שכמותנו שעדיין מאמינים במדינת הלאום של העם היהודי ובחזון הציוני.
שמי שפי פז. הצטרפתי למאבק לפני ארבע שנים, כשהבנתי שאנחנו מפסידים בקרב על התודעה. שתי המטרות המיידיות היו: לתעד את החיים תחת הכיבוש האריתריאי־סודאני ולשנות את השיח הציבורי. את שתי המטרות האלה השגנו, ולאט־לאט קרה עוד דבר מופלא: המאבק המקומי והשכונתי שלנו הפך למאבק לאומי.
המטרה הבאה היתה למצוא את מפגש האינטרסים שלנו עם הממשלה. גם אחרי ביקורו של רה"מ בדרום תל אביב וכינוס ועדת השרים אני עדיין לא יכולה לומר בוודאות שזה קרה. אולי כן ואולי לא. התפקיד שלנו הוא לדאוג שזה יקרה, כי רק הממשלה והעומד בראשה יוכלו לעשות את השינוי.
ובין גלי התסכול, הייאוש, הכאב והכעס, אנחנו עדיין אופטימיים ומאמינים ביצר ההישרדות של עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו