ביקורו של שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו, בישראל בשבוע שעבר ביטא את עצמתו של הקשר ההולך ומתהדק בין ישראל לבין רוסיה. היה זה ביקור ראשון של שר הגנה רוסי בישראל מאז ומעולם, והוא מבטא את רצונם של שני הצדדים להעמיק את מערכת היחסים ביניהם ולהוסיף לה ממד ביטחוני ואסטרטגי נוסף על הקשרים המדיניים והפוליטיים וקשרי התרבות והסחר הפורחים בין שתי המדינות.
אלא שבשעה ששר ההגנה הרוסי עשה את דרכו לישראל התרחשה עוד תקרית חמורה בחזית הצפון. הסורים שיגרו טיל לעבר מטוס ישראלי שביצע גיחת סיור שגרתית בשמי לבנון, ובתגובה תקף צה"ל והשמיד את הסוללה שממנה שוגר הטיל. ההצהרות המגיעות מדמשק, ובהן גם הכרזתו של הרמטכ"ל האיראני שביקר בבירה הסורית בסוף השבוע, שלפיה איראן וסוריה לא תאפשרנה לישראל להמשיך לתקוף בסוריה - מלמדות שהתקרית הבאה בגבול הצפון היא רק שאלה של זמן.
הסורים לא ביקשו בהכרח את רשות הרוסים לשגר טילים לעבר המטוסים הישראליים. אבל יש להניח שמוסקבה מודעת וגם נכונה להשלים עם המדיניות החדשה של דמשק להעלות את רף התגובה ולנסות לאתגר את ישראל בכל פעם שהיא פועלת בשטחה של סוריה. בה בעת, הרוסים גם מודעים ונכונים להשלים עם המדיניות הישראלית האקטיבית בסוריה. אחרי הכל, ראש הממשלה בנימין נתניהו העיד לא פעם כי הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין הקשיב ברוב קשב להסבריו בדבר ההכרח בפעילות של ישראל נגד הנוכחות האיראנית בסוריה ונגד משלוח טילים מאיראן לידי חיזבאללה. פוטין לא התעמת עם נתניהו בשאלה זו, וכל שביקשו הרוסים מישראל היה לוודא את קיומו של תיאום הדדי בין צה"ל לבין הצבא האדום, כדי למנוע התנגשות בין הצבאות במרחב הסורי.
אפשר שרוסיה מודעת למגבלות השפעתה על שני הצדדים ולכן היא מעדיפה לא להכניס עצמה בין שתי ידידותיה, סוריה וגם ישראל, ובכך היא מניחה להן להמשיך להתקוטט. דבר זה נכון גם ביחס לאיראן, שותפה חשובה (גם אם לא ידידה אינטימית) של רוסיה במזרח התיכון שהרוסים זקוקים עדיין לשירותיה, וממילא גם לשירותיו של ארגון חיזבאללה, כדי להבטיח את ניצחונו הסופי של בשאר אסד במלחמה בסוריה.
אפשר גם שהרוסים ממוקדים, בדיוק כמו האמריקנים, במטרה המיידית הניצבת בפניהם. וושינגטון מבקשת את חיסולו הסופי של דאעש, ואילו מוסקבה מבקשת אחר ניצחונו המוחלט של בשאר. משום כך אין לרוסים עניין ופנאי להתעסק בשאלת "היום שאחרי".
אבל אפשר שחילופי המהלומות בין ישראל לסוריה נוחים לרוסים, שכן ההתכתשות והחשש מהסלמה דוחפים את ירושלים ואת דמשק לזרועות הרוסים והופכים את פוטין למבוגר האחראי, תפקיד שעליו ויתרו האמריקנים מזמן. הבעיה היא שחילופי מהלומות נקודתיות ומוגבלות עלולים להתפתח לעימות רחב־ממדים, שאיש אינו רוצה בו אבל שני הצדדים יכולים להגיע אליו במהירות עקב מיסקלקולציה או הגדלת סף ההימור בתגובות שלהם (כפי שעשו הסורים בשבוע שעבר, כששיגרו טיל לעבר מטוס סיור ישראלי במשימה שגרתית, היינו שלא תקף כלל בסוריה). התוספת של המרכיב האיראני למשוואה רק עלולה לסבך את הדברים עוד יותר.
ארה"ב היא בעלת הברית החשובה של ישראל, ודאי שבכל האמור בגיבוי מדיני לא מוגבל, ובשימור העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל על פני אויביה. אבל נראה שלצורך מציאת נוסחה שתבטיח את השקט בגבול הצפון, מוסקבה היא כיום הכתובת.
יש רק לקוות כי הרוסים לא ישנו את מדיניות העמידה בחיבוק ידיים נוכח הקטטה שפרצה בין הילדים בשכונה למדיניות אקטיבית יותר של שרטוט קווים אדומים, הן לסורים והן לאיראנים אבל בעיקר לישראל, העשויים לסגור בפני צה"ל את חלון ההזדמנויות שפתחה בפניו מלחמת האזרחים בסוריה לפעול ואף לתקוף בשטחה של מדינה זו כדי להקטין איומים עתידיים לישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו