1. בתי הכנסת בזכרון יעקב פרושים לאורך רחוב אחד. בזמני התפילה בשבתות מעמידים בכניסות לאותו רחוב טרפזי חסימה, כאלה שראוי לכנותם בטונדות, אלא שהם מפלסטיק. בסוף תפילת שחרית בוקעים המתפללים, מכונפים בטליתות, וצועדים בהליכת שבת במרכז הכביש השומם ממכוניות.
אחרי הבטונדות מפלסטיק נמצא המדרחוב הזכרונאי. החנויות ובתי הקפה בו נפתחים רק אחרי שעות התפילה. החילונים מקבלים בהבנה את סגירתו לתנועת מכוניות של רחוב אחד לכמה שעות. הדתיים מקבלים בהבנה את הגלריות והמסעדות השוקקות בשבת לכמה שעות. השבת במושבה היפה הגולשת מההר נראית כמו החזון של אחד העם.
2. את תפילת נעילה של יום הכיפורים האחרון העברתי בפארק שמתחת לנדנדות בגבעת משואה בירושלים. דתיים וחילונים תחת כיפת השמיים, מתפללים לפני סגירת השערים. ישבתי לצד אנשים שברור שאינם בני בית בין דפי הסידור והמחזור. רוח קלה נעה הלוך ושוב, מלטפת את הלחיים. החזן כרז בכל פעם באיזה עמוד אנחנו - גם דתיים כמוני נהנים מהכוונה קולית שכזאת. הכל היה כל כך נגיש, שהתבוננתי סביבי בחשש שמא נפלתי לרפורמים (התשובה: לא. זו היתה יוזמה של ארגון "יחד" מיסודו של אור תורה סטון).
ברחבה שבה התפללנו הוצבו כיסאות בשורות ישרות. בצד ימין ישבו הנשים, בשמאל הגברים. בספסלי האבן שסביב הרחבה ישבו משפחות שלמות, הורים וילדים, ללא הפרדה. בירכתי על ההזדמנות לשבת לצד הבנים שלי (אני גרושה) ולחנכם לתפילה. הלוואי שיהיו עוד פתרונות למשפחות חצויות כך שהילדים יחוו תפילה לצד אחד מההורים, גם אם הוא מהמגדר האחר.
התבוננתי בשורות הכיסאות. ישבו שם דתיים רבים, אולי רוב. נשים במטפחות, משפחות שאני מכירה מבית הכנסת. העיניים היו נשואות אל השמיים, שהיו רחוקים בגלל מזג האוויר הקיצי וקרובים בגלל השעה. איש לא התעניין בהיעדר המחיצה. איש לא הרגיש שנחצה איזה קו. אף אחד לא הופרע מהאיש שישב ליד אמו בספסל האבן. הדקות היו קדושות. אדם ואלוהיו.
3. ובחג ראשון של סוכות אירחתי קבוצת חברות דתיות. בסוכה הסמוכה ישבה משפחה חרדית ששרה שירי קודש בקולות ערבים. התוכנית שלנו היתה לשיר שירים עבריים, והכנו שירונים. אחרי שהבנו שהסוכה דקה וגלי הקול אינם נחסמים בבד, התלבטנו בלי מילים. השכנים החרדים מתכוונים לישון בסוכה, אנחנו לא מקפידות בהלכות קול אישה, אבל משתדלות לכבד את האחר. האם הייתי משמיעה מוזיקה בכנרת כשהשכנים לאוהל מנסים להרדים תינוק?
שנייה של דממה, כל אחת מאיתנו הרהרה מה הדבר הנכון לעשותו, והתחלנו לשיר. במשך שעתיים שרנו שירים ישראליים. לא דיברנו על זה. גם לא ידענו אם המשפחה שחלקה איתנו דשא שבה לדירתה כי הצטערה בסוכה בגלל שירתנו.
איור: בת-אל בן חורין
הסוכה שלי היא לא מרחב ציבורי - זה כמו לשיר בסלון. זה גם מה שיפה בסוכות, כשהקיום שלך חופף לזולת, על ריחותיו, רחשיו ושירתו. לא שרנו עד הבוקר, לא הפרענו למישהו לישון, לא גרמנו להם לעבור על שום הלכה מקובלת - כמה נשים שרות יחד שלא רואים אותן, מותרות בשמיעה. אני גם יכולה להעיד על הבנות האחרות (לא אני) שבכלל לא זייפו. ובכל זאת הרגשתי שלא בנוח. למה שרנו? האם לא היתה שם טיפת אידיאולוגיה? אולי רצינו לחנך אותם? התהייה האם מותר לנו לשיר או שזה מעליב את הגברים בסוכה שליד, היא שאלה פוליטית. הכרענו לגביה ברגע שפתחנו את העמוד הראשון בשירון.
4. ואז אתה פוגש לזמן קצר במשפחת ערמוני האצילית, שבנם אבשלום נהרג עם אבינעם כהן בתאונת השריון בגולן לפני שבועיים. נכנסתי לנחם. הם לא רצו להתראיין אבל התירו לי להתבונן. האמא, תמר, אשת ספר, בדיוק סיימה לערוך ולהוציא לאור את ספר השירים של האחיינית שלה, נעמה הנקין (שנרצחה לפני שנתיים בפיגוע יחד עם בעלה, לעיני ארבעת ילדיהם).
כדי להתמלא בתקווה ובעצב לא צריך יותר מאשר דלת הכניסה של ערמוני. תמונה מישיבת עתניאל של קופת צדקה: "גמ"ח טופי על שם אבשלום המצחיק ערמוני", ובאותיות קטנות: "יהי זכרו מתוק". דף לאורך, ועליו מאיר אריאל: "מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי... ועם כל העולם והאדם אשר בראת". שיר נפלא של אוה קילפי שמסתיים בבקשה "להיות בשקט ולהרפות את הכנפיים". ולמעלה, לרוחב: "בחייו ובמותו ציווה לנו שמחת חיים. תנצב"ה".
5. בוועידת הבית היהודי כינסו מושב בנושא השבת במרחב הציבורי. נציגי הציונות הדתית שישבו בפאנל ביקשו לדון בשבת מנקודת מבט כלל־ישראלית. הנתונים מדברים על 11 אחוזים מהיהודים שעובדים בשבת כתוצאה מפתיחת אזורי המסחר, לשני שלישים מהם יש ילדים קטנים והם לא שוהים איתם ביום המנוחה היחיד. הם גם מקבלי השכר היותר נמוך. כשאנחנו בוחרים לא להתעסק בשבת, אנחנו בוחרים להמשיך ולתת למספרים האלה לעלות.
היוזמה היחידה שמונחת על הפרק (כבר עשור וחצי) היא אמנת גביזון־מדן. בנושא השבת, האמנה מציעה דיל: המסחר יהיה סגור, מוסדות התרבות פתוחים. תחבורה ציבורית תפעל באופן מוגבל. הרעיון הוא להפוך את השבת מיום של קניות ליום של שאר רוח, משפחה, קהילה. זה ויתור גדול מצידנו, הדתיים. תהיה כאן שבת של זכור ולא רק של שמור. לדעתי, זה יהפוך את ישראל ליותר יהודית, לא לפחות. כל מה שאנחנו אוכפים בכפייה מעורר אנטי, ראו ברית המילה מול חוק החמץ.
"יש לי אחריות דתית לאפשר ליהודי שלא רוצה לעבוד בשבת לא לעבוד בשבת, הרבה יותר מאשר האחריות הדתית שלי למנוע מאדם לנסוע באוטובוס בשבת", אמרה שם תהילה פרידמן מ"נאמני תורה ועבודה". הרבנים הגדולים שישבו לצידה הפכו ירוקים. יש דברים שאי אפשר להתפשר עליהם! זעק אחד מחשובי הרבנים הציונים. השבת היא מתנה שניתנה לעם ישראל, נחרד רב משפיע אחר, אנחנו לא בעלי הבית לוותר על חלקים ממנה. שניהם הצהירו שלא יתמכו לעולם בשום הסדר שבו יש תחבורה ציבורית בשבת. הרגשתי כאילו שהם מתעקשים להתנגש בקיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו