עוד בטרם מימש הנשיא טראמפ את איומו להודיע לקונגרס כי איראן אינה עומדת בהסכם הגרעין שעליו חתמה לפני שנתיים עם ממשל אובאמה, ובטהרן כבר מיהרו לצחצח חרבות. מפקד משמרות המהפכה, עלי ג'עפרי, הידוע בלשונו המשתלחת ובאיומיו חדשות לבקרים למחות את ישראל מעל למפה, הפנה לרגע קט את האש לעבר וושינגטון. הוא איים כי אם יממש טראמפ את איומיו ואף יטיל סנקציות כלכליות על משמרות המהפכה כביטוי למורת רוחו מהתפקיד השלילי שממלאים אלו בערעור היציבות במזרח התיכון - איראן תצא להילחם בצבא ארה"ב כפי שהיא נלחמת בדאעש.
ספק אם איום שכזה ירשים מישהו בארה"ב. שהרי איראן כלל אינה נוטלת חלק במלחמה נגד דאעש. את המלאכה הזו היא משאירה לאמריקנים ולבעלי בריתם. דאעש אף משמש עבורה כסות למעורבותה הצבאית בעיראק ובסוריה, שם היא נלחמת דווקא במורדים "המתונים", המנסים לעמוד בדרכה לתקוע יתד "בסהר הפורה" ולכונן את אותו מסדרון יבשתי עד ביירות.
אבל ההשוואה לדאעש היא מן העניין ומלמדת משהו על הלך הרוח וגם על אופיים ועל מהותם של משמרות המהפכה, אותו גוף קיצוני וחסר פשרות הנושא את שם המהפכה האסלאמית לשווא ומנצל אותה לפרוש את השפעתה ואת שלטונה של איראן ברחבי המזרח התיכון. אבל מטרתו האמיתית היא לקדם את האינטרסים שלו עצמו, שבראשם שימור מעמדו בתוככי המערכת השלטונית באיראן. מבחינתו, בני העם האיראני יכולים לשלם את מחיר ההרפתקה, לרוב מצוקה כלכלית ועוני. את הדם ישפכו ממילא אחרים בשירות האיראנים, בין שעיראקים, לבנונים, סורים, פלשתינים ועתה גם תימנים.
זמירות אחרות, מודאגות הרבה יותר, נשמעו מכיוון הנשיא האיראני רוחאני ושר החוץ שלו זריף. שני אלו חרדים לגורלה של הכלכלה האיראנית המקרטעת ומודעים לכך שקהל הבוחרים באיראן מצפה ודורש שיפור מהיר במצבו, כפי שהובטח לו ערב החתימה על הסכם הגרעין. אלא שבינתיים הפער בין הציפיות למציאות עודנו גדול. ובכל זאת, רוחאני וזריף אינם בפאניקה. שר החוץ האיראני אף הוזכר בשבוע שעבר כמועמד ריאלי לזכות בפרס נובל לשלום בשל הסכם הגרעין האומלל שאותו הצליח לחלץ מידי ממשל אובאמה. עצם העלאת המועמדות מעיד על הלך הרוח האירופי וגם על התהום הפעורה - לא בין הקהילה הבינלאומית לטהרן, אלא בין מנהיגי העולם לטראמפ. זה עשוי להוות מכשול משמעותי בדרכו של טראמפ לגייס תמיכה בינלאומית במאמציו לפתוח את הסכם הגרעין ולהכניס בו תיקונים ושיפורים.
אבל טראמפ בשלו, אינו נרתע לא מאותם מדינאים צבועים ברחבי העולם, המפנים לארה"ב וגם לאמת את גבם ומזדרזים להסביר שהסכם הגרעין הוא העסקה הטובה בעיר. הוא גם לא נרתע מיועציו שלו, במשרד החוץ ובמשרד ההגנה, החתומים לאורך שנים, באין נשיא שיעצור בעדם, על מדיניות שדרדרה את מעמדה של וושינגטון לשפל שבו הוא מצוי כיום.
דומה שהאתגר שבפניו טראמפ ניצב הוא טראמפ עצמו. התנהגות בריונית, שפה מעליבה ובוטה למול היריב והאויב, איומים, ולבסוף התנהלות בלתי צפויה, כל אלו הם נכס יקר ערך בהתמודדות למול הבריונים השכונתיים בצפון קוריאה ובטהרן. אבל בעינה נותרה המשימה להפוך דיבורים רמים וציוצים בטוויטר למדיניות, ויותר מכך - לתוכנית פעולה מעשית שאותה תיישם ארה"ב בשטח. שהרי בטהרן לא מתרשמים מדיבורים אלא בעיקר ממעשים, ובשטח עצמו מעשיה של וושינגטון הם ההפך מהכיוון הנכון - התמסרות לחיבוק הדוב הרוסי ומסירתן של עיראק וסוריה לידיה של טהרן תוך כדי הפקרתם של הכורדים, בעלי הברית הנאמנים של ארה"ב במרחב.
ההכרזה הצפויה של טראמפ היא צעד ראשון בכיוון הנכון. אבל בלא התמדה ובעיקר נחישות להמשיך במסע הארוך, לא יביא צעד זה לשום תוצאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו