לרגל הפיוס המתגבש בין הרשות הפלשתינית לחמאס, הצטרף הארכי־טרוריסט סאלח ערורי, הממונה זה שנים על זירת החתרנות של חמאס נגד הרש"פ ביהודה ושומרון, כשחקן חיזוק לשיחות בקהיר, והוא מדורג עתה כמספר 2 של איסמעיל הנייה בהנהגת הארגון לצד מנהיג חמאס (מספר 3) יחיא סנוואר. השלושה, הנושאים ונותנים מול הרש"פ, הם אנשי שטח הקשורים ישירות לזרוע הצבאית ולא דיירי מלונות פאר כחאלד משעל. בהכרתם את מצוקת עזה הם מצטיירים כפרגמטיים המוכנים עתה לפיוס עם הרש"פ, למעט הכרה בישראל וויתור על המאבק המזוין נגדה.
על הפרק נדונים סעיפי שובם של מנגנוניה האזרחיים של הרש"פ לעזה, שליטת שוטריה במעברי הגבול, גביית מסים, פיטורים במנגנון המנופח של פעילי עזה וסימני שלטון מרכזי נוספים - בניצוח ממשלתו הפלשתינית של חמדאללה מהגדה. מדובר לכאורה בתנאי פתיחה טובים, אך ברור לכל כי מדובר במצג שווא.
לשמע דברי החלקות ומסרי ההונאה על ההתנתקות מהאחים המוסלמים ושינוי תוכני אמנת חמאס, יש ברש"פ בכירים המוכנים להתעלם מסירוב חמאס להיפרד מנשקו ומאלפי מחבליו ולשכוח את השחיטה האכזרית שביצע באנשיהם בעזה ב־2006.
פובליציסטים פלשתינים סבורים כי בשל הקטסטרופה שבה מצויה הרצועה, שואף חמאס להיחלץ מהמצור הכלכלי, הביטחוני והמדיני אליו נקלע, לקבל "אינפוזיית" כספים ולהחליק לתוך הלגיטימיות הפלשתינית והעולמית באמצעות הבחירות שיתבצעו בצל הפיוס, במגמה להדיח את הרש"פ.
כבעבר, נחלצה מצרים לנסות ולתלות פעמון על צוואר חמאס. נוכח האיום האיראני ותפקידה כגיבוי מדינות המפרץ במקרה של עימות, שואפת מצרים להחזיר לעצמה את תפקיד "אם הערביות" ולהפיק תועלת אסטרטגית מתפקיד המתווך בפיוס.
המפגשים בקהיר הם עדות להשפעה הדרמטית של מצרים על חמאס. לאחר שהידקה את טבעת החנק הביטחונית והכלכלית על צווארו כעונש על סיועו לפעילי דאעש בסיני ולחתרני האחים המוסלמים מבית, הרפתה מצרים בציפייה להישגים. משטרו של סיסי משפיע גם על הרש"פ בהיותו נקודת משען ללגיטימציה מדינית ולסיוע בינ"ל באמצעות השבת אבו מאזן לעזה כריבון בדרך ל"מדינה". אך חרף ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה עתה, דחתה מצרים את תביעת הרש"פ (וישראל) לפירוק חמאס מכוחו הצבאי כתנאי לפיוס.
הגרסה המצרית האבסורדית, שלפיה יחזיק חמאס בנשקו "עד לאחר השגת שלום עם ישראל", נדחתה על ידי ישראל. הניסיון המצרי להנשים את המו"מ באמצעות ויתור שכזה, שישאיר את בעיות הליבה לסוף, מזכיר את תהליך אוסלו הכושל. המשמעות היא שהרש"פ בעזה תשמש בעצם עלה תאנה שיספק שירותי ממשל לתושבים וכתובת ענישה לישראלים, ואילו חמאס יחזיק במונופול על הכוח הצבאי, ימשיך לחתור תחת ממסד הרש"פ בעזה ובאיו"ש, ידבק באידיאולוגיה הטרוריסטית, יתבע מהרש"פ להפסיק את השת"פ הביטחוני וימשיך במאבק המזוין בסתירה לאוסלו ולתהליך המדיני.
חמאס חשוף ללחצים יותר מאי פעם. חרף אמנתו השקרית ממקם המערב את הארגון (הקשור לאיראן) ברצף הטרור לצד דאעש, ג'בהת א־נוסרה, אל־קאעידה והאחים המוסלמים. קטאר פטרוניתו מצויה במצור, ואילו טורקיה "הכשירה" את יחסיה עם הציונים ועסוקה בסוריה, בעיראק, באיראן ובכורדיסטן. לכך מצטרפות הסנקציות הכלכליות שהטיל אבו מאזן על חמאס. במצבי מצוקה דומים בעבר יזם הארגון לחימה בישראל. לנוכח המכות שספג ב"צוק איתן", דומה שניטל ממנו החשק, בינתיים, להרפתקה דומה.
מצרים החמיצה הזדמנות ללחוץ על הארגון הרצחני העומד בפני קריסה וקטסטרופה מבית. במקום פיוס תזכה הרש"פ בניצחון פירוס. בשטח העמיקו הפערים האידיאולוגיים והמאבקים הארגוניים והאישיים על "כיסאות", ומשקעי הדם הרע לא נמחו. עמדת מצרים משמעה חיקוי מודל חיזבאללה בעזה (הרש"פ תמשול ותפרנס וחמאס ימרוד וירסס), ולכך סירב אבו מאזן. זקן פלשתיני הסביר פעם כי "פלסטין" - תחילתה "פלס" (פשיטת רגל) וסופה "טין" (בוץ). ביתיים מנסים לחבר ביניהן.
