הטבח המזעזע בלאס וגאס מעלה את השאלה המתבקשת, אם אפשר היה לעשות משהו כדי למנוע אותו, ואת התשובה המתבקשת - לשנות את החוקה האמריקנית, כך שנשיאת נשק תפסיק להיחשב לזכות טבעית, שאנשים פרטיים לא יוכלו לרכוש, בשום אופן, כלי נשק מסוג מסוים (למשל, רובים אוטומטיים), וכי גם כאשר מדובר באקדחים או ברובי ציד, תיעשה בדיקה של ממש לפני שיימכרו כלי הירי הללו ללקוחות.
אבל לצד הקריאות לשינוי, אתם מוצאים בעיתונות האמריקנית של הימים האחרונים הערכה ברורה כי אין לכך כל סיכוי. הלובי של יצרני כלי הירי נחשב ללובי החזק ביותר באמריקה, אפילו יותר מאיפ"אק הפרו־ישראלי. הוא יעמוד כנגד כל מי שירצה לשנות את הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לרכוש בארה"ב כלי ירי, והאפשרות לעמוד מול הלובי הזה ומול הדרך הארוכה והמסורבלת של שינוי החוקה שואפת לאפס.
קשה מאוד להצדיק היום, באמריקה, את מכירת הנשק לכל. הדוברים הרשמיים מסתתרים מאחורי אמירות סתמיות דוגמת "אין זה הזמן לדון בכך", כאילו אי פעם יהיה זמן מתאים יותר, כדי למנוע את הדיון. במדינה אחרת, שבה שינוי החוק קל יותר, היה לובי הרובים המכשלה הקשה ביותר. בדרך כלל טוען הלובי הזה כי כלי הנשק נועדו להגנת האזרחים, וכי אילו היו כלי נשק בידי אנשים רבים יותר, יכולים היו הם להרוג את המפגעים למיניהם ולהציל את עצמם ואת הסובבים אותם, ולכן אסור להגביל את רכישת הנשק. במקרה של לאס וגאס אי אפשר להשתמש בטיעון הזה, משום שהקהל על הקרקע לא היה יכול בשום אופן לפגוע ביורה מן הקומה ה־32. לכן, בימים אלה, אילו היתה מתארגנת קבוצה של חברי קונגרס לשנות את המצב החוקי, היה לה סיכוי להתגבר על לחצי לובי הנשק.
אלא שתיקון החוקה נותר המכשול הגדול ביותר לשים קץ למצב הבלתי נסבל בתחום הנשק, ולכן תישאר ארה"ב המדינה שבה קל יותר מאשר בכל מקום אחר להשיג נשק חם. אמריקה גאה בחוקה שלה, וילדים לומדים אותה בעל פה בבתי הספר. החוקה, אכן, שומרת על זכויות האדם, והיא היתה מתקדמת מאוד לזמנה. אבל אחרי כל כך הרבה שנים יש מקום לכמה שינויים, ונוקשותה של החוקה לא תאפשר לעשותם. אם לפני 228 שנים היא היתה שיא הקדמה, היום היא, במידה רבה, גורם לעיכוב. אין שום ספק שאילו ארה"ב היתה כותבת את חוקתה כיום, על 27 תיקוניה, היתה זו חוקה אחרת. לפעמים, מדינות דמוקרטיות ללא חוקה יכולות לחוש גמישות יותר, ולהסתפק בחוקי יסוד...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו