לאחרונה אמר לי אחד מידידיי כי התפטרותם מהכנסת של פרופ' מנואל טרכטנברג וד"ר אראל מרגלית, שהיא למעשה נטישת מפלגת העבודה, משולה בעיניו לנפילת הכלים מארגז הכלים של היו"ר החדש אבי גבאי. המלעיזים מייחסים לנוטשים הערכה "מפוכחת" לכאורה של סיכוייהם להיבחר שוב לרשימת העבודה לכנסת. להערכתי, לא כך המצב. למרגלית וגם לטרכטנברג סיכוי לא רע לזכות באמונם של מתפקדי המפלגה ולמצוא עצמם במקום מכובד (ובעיקר ריאלי) ברשימת העבודה לכנסת ה־21.
פרישות דומות של ח"כים בעלי רזומה ציבורי ומקצועי מרשים כבר ידעה מפלגת העבודה. שניים מהפורשים הבולטים באמצע הקדנציה היו פרופ' דוד ליבאי ולאחריו עו"ד משה שחל. שניהם שרים לשעבר שעזבו את הכנסת לאחר הפסדו של שמעון פרס בבחירות. כאז, כן עתה, הפרישות לא נבעו מחילוקי דעות עם יו"ר המפלגה והגורם המכריע בפרישתם בוודאי לא היתה המחשבה כי ביכולתם לתרום יותר למפלגה מבחוץ.
יסלחו לי ליבאי ושחל - הם והנוטשים הנוכחיים, טרכטנברג ומרגלית, נטשו את ספסלי האופוזיציה וחזרו לעיסוקיהם הקודמים כי איבדו, להערכתי, את האמונה שביכולת מפלגת העבודה להביא לחידוש אמון הציבור בדרכה, ובמילים פשוטות - לחזור לשלטון.
על אף מכבסת המילים המכובדת של "בחרנו למלא שליחותנו הציבורית באופוזיציה", יש מי (ואלו הרוב) שזוכרים כי באופוזיציה לא בוחרים. לאופוזיציה נשלחים. אנשי ביצוע איכותיים באים לפוליטיקה כדי לעשות, לא כדי לדבר (וכך הם רואים את הכנסת). לבצע ולא להתפלמס. מבחינתם, הישיבה באופוזיציה היא בזבוז אנרגיה, אם לא בזבוז זמן. הם עזבו את עיסוקם המרתק והמכניס כדי להוביל את המדינה. כדי להחליט ולבצע בסוגיות היסוד המעסיקות אותה: בביטחון, בחברה, בכלכלה ובמשפט. הם נכנסו למערכת הפוליטית־מפלגתית כדי לקבוע מדיניות לאומית. הם באו כדי להיות שרים ולא ח"כים.
משהגיעו למסקנה כי נידונו לעוד ארבע שנים של אופוזיציה עקרה; של עוד ארבע שנים של תחרות על מי יגיש ראשון הצעה לסדר היום שאיש לא מקשיב לה; של עוד ארבע שנים של מרדף אחרי כתבים כדי לזכות בשורה בתחתיתו של עמוד 27 בעיתון וכאשר ברור להם כי כדי להשיג מלאכה מפוקפקת זו יהיה עליהם להשקיע משאבים רבים ומאמצים גדולים כדי לקושש עוד כמה קולות בקרב המתפקדים - החליטו שדי מספיק, הגיע הזמן לחזור לתחום המומחיות המקצועי, טרכטנברג בכלכלה ומרגלית ביזמות עסקית וחברתית. כאן בשדה המקצועי הם מרגישים נוח יותר. זהו שדה המשחק המוכר להם. כאן יצליחו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם.
והערה אחת המבדילה בין הפרישות הקודמות לזו הנוכחית: מרגלית וטרכטנברג, כמו הפורשים הקודמים, הם אנשי תנועת העבודה שדוגלים בערכיה הבסיסיים. בעבר, השאלה לאיזה כיוון הולכת המפלגה, מה דמותה ומה הערכים שאליהם היא מובילה - היתה ברורה. היום, לאחר שחברי המפלגה בחרו במועמד שאין לו כל מחויבות לעבר של המפלגה, למצעה ולדרכה (ואולי בזה יתרונו), הרי שלהערכתי לטרכטנברג ולמרגלית התווסף קושי נוסף. גם לחשוב שנידונו לעוד ארבע שנות אופוזיציה וגם לא לדעת לאן מוביל היו"ר היה כנראה קצת יותר מדי עבורם. בעיקר כשיש להם לאן לחזור.
