כולנו ראינו במהדורות החדשות כיצד שוטרים ספרדים יורים באזרחים קטלאנים, שלא סיכנו את חייהם. הקטלאנים בסך הכל הגיעו להצביע אם הם רוצים עצמאות. בשביל ממשלת ספרד זה הספיק כדי לתת הוראה לירות בהם. אפילו ממשלת עיראק שהתנגדה למשאל העם שנערך בכורדיסטן, שבוע קודם, לא הורתה לכוחותיה לפתוח באש. אומרים שהאירופאים יותר מתורבתים מהמזרח־תיכונים. אז אומרים.
ממשלת ספרד היא לא רק מהתורמים הגדולים ביותר לפלשתינים. למרות מצבם הכלכלי הרעוע, הספרדים הם גם מהתורמים הגדולים ביותר באירופה לארגונים ישראליים הפועלים נגד מדיניותה של ישראל ולכל מי שמכפיש את צה"ל.
ובכן, בעניין זה, אם מותר לספרד לממן ארגונים בישראל שדורשים להקים כמה שיותר מהר מדינה פלשתינית, מותר לישראל לממן ארגונים בספרד שרוצים להקים מדינה קטלאנית ומדינה באסקית.
ואגב, זו לא רק ספרד. אין מדינה במערב אירופה שאין בה לפחות תנועה בדלנית אחת הדורשת עצמאות. בצרפת, למשל, יש כמה ארגונים כאלה, כשהבולט בהם הוא זה הדורש עצמאות לאי קורסיקה. אם לצרפת מותר לתמוך בפלשתינים, למה שאנחנו לא נתמוך בקורסיקאים?
בגרמניה יש ארגון הדורש עצמאות לבוואריה, באיטליה יש את הליגה הצפונית, בבלגיה יש מי שרוצים להיפרד על בסיס שתי השפות המדוברות במדינה, בשבדיה יש תנועה שדורשת עצמאות לאזור סקאניה שבדרום. גם בדנמרק יש תנועות כאלה. אם לאירופאים מותר לממן פלשתינים וישראלים הפועלים נגד מדיניות ממשלת ישראל, מותר גם לישראל לממן ארגונים אירופיים כאלה. עיקרון כזה מוכר במקורותינו בכינוי "מידה כנגד מידה".
והנה דוגמה טובה לעיקרון הזה מתוך הכרך השני של כתבי רבי אלתר דרויאנוב (בעריכה קלה):
עשיר השיא את בתו היחידה לבחור ופסק לו נדוניה יפה וגם מזונות לשנים מרובות. לימים נסתבך אותו עשיר בעסק ביש והפסיד את כל ממונו. עמד והודיע לחתנו, שמכאן ואילך אין בידו לפרנסו.
אמר לו החתן: "הבא את הנדוניה שלי ואצא מביתך".
נאנח החותן והשיב: "אין לי. יצאתי נקי מכל מה שהיה לי".
רתח החתן ותפס לו בזקנו. מדד לו הלה מידה כנגד מידה ותפס לו בבלוריתו בחוזקה. מעדו שניהם מייד, והיו מתגלגלים על הקרקע וצועקים בקולי קולות. זה מחזיק ומושך בכוח בזקנו של זה וצועק: "תן את ממוני", וזה אוחז ומושך בכוח בבלוריתו של זה וצועק: "אין לי, פשוט אין לי".
לבסוף עייף עד מאוד החותן ואמר לחתנו: "שמא נתפשר?"
"אהה", צהל החתן כמנצח, "ראית שידך על התחתונה, וכבר נמצא לך ממון בכיסך ואתה מבקש להתפשר".
גנח החותן מחמת עייפות: "ממון? אין לי. אלא מה, הניח אתה לזקני ואני אניח לבלוריתך".
ועוד משהו
מאוד מוזרים האמריקנים. הקשבתי לדיווחים על הרצח בלאס וגאס, ואף אחד לא בדק את האפשרות שהרוצח לא אשם כי אשתו ברחה ממנו.
ועוד עניין מוזר: השבוע, גם בפיגוע במארסיי וגם בלאס וגאס, היורים חוסלו ולא נוטרלו, ואף אחד לא זיהה תהליכים.
אירופה לא יודעת במה היא נלחמת. פרסומת לבנק, ספרד
לא יכולים לספר
רגע לפני יום הכיפורים הגיעו להסכם עם הנכים. הסיכום היה ידוע מראש: הנכים ידעו שלא יקבלו את כל דרישותיהם, והממשלה ידעה שתשלם יותר ממה שהסכימה קודם. וזו היתה הסיבה ששום צד לא התפאר בפומבי בהסכם הזה.
סיפור זה מזכיר את הרב אלכסנדר זיסקינד ממיאמי, שהיה ידוע כחובב מושבע של גולף. ביום כיפור, באמצע תפילת שחרית, תקף אותו חשק בלתי נשלט לשחק גולף. הוא הביט סביבו, וראה שכל המתפללים עטופים בטליתות, כולל ראשיהם. כאשר החזן התחיל לסלסל בקולו בחזרת הש"ץ, הרב ראה שהקהל עוצם עיניים ומרוכז בתפילה. הוא ניצל את ההזדמנות, ויצא במהירות החוצה. הרב רץ הביתה, החליף את החליפה השחורה במכנסיים משובצים, חולצה פרחונית, נעל סניקרס, חבש כובע מצחייה ומשקפיים כהים, שם על הגב את תיק מקלות הגולף, ורץ למגרש הגולף שלו. המגרש היה ריק - זו סביבה יהודית וכולם היו בבית הכנסת. הרב הוציא מהתיק את הכדור הלבן הקטן, הניח אותו על הגביע, שלף מהתיק את מקל הגולף החביב עליו, ונתן חבטה אדירה. הכדור עף למעלה בקשת מדהימה, ונחת בדיוק בתוך החור במרחק כ־100 מטרים. לא היה צורך בשום חבטות עזר נוספות.
מייד פרצה מהומה בגן עדן. כל המלאכים צבאו על הגדול מכולם, והביעו את זעמם: "איך אתה נותן פרס כל כך גדול לחוטא שמבריז מבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים?"
הגדול מכולם חייך ואמר בקול נמוך: "תהיו בשקט, נתתי לו את העונש הכי גדול שאפשר. למי לדעתכם הוא יוכל לספר על החבטה הזו?"
אל תיתנו להם רובים
אנשי מרצ דורשים שישראל לא תמכור נשק למיאנמר, כי ממשלת מיאנמר רוצחת אזרחים. אותם ח"כים התנגדו להצבת מגנומטרים בכניסות להר הבית, שנועדו למנוע הכנסת נשק למקום. וזה הגיוני, כי נשק בהר הבית לא יכול לרצוח במיאנמר. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו