בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלשתינית, נוצרה שוב זיקה - גם אם אינה מפורשת - בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית־סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלשתינית.
מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל אינו איום מיליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלשתינית במתווה תוכנית קלינטון, המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקווי 67'.
הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפאפא, מבטאת הלכה למעשה עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי־פלשתיני ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.
התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה יכולה ללמד איך המציאות משתנה במגמות שלא ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל.
עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקת השינוי דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד שעליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלשתינית.
מומחי ביטחון טענו שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובינו, כדי להטיל הנחה זו בספק.
לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעת מיליציות שיעיות בזירה הסורית מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלשתינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מיליציוניים עלולים לחלחל מתחת לרדאר הפיקוח הבינלאומי עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא־נתניה.
קונספציה 2017
את הפתעת מלחמת יום הכיפורים תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה. הלקח הוא לא להימנע מקונספציה, אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.
בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1) עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה; (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש החלטה הכרחית - להפעיל את צה"ל במתקפה למרחבי יו"ש; (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.
לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על ישראל לחימה בו בזמן ביותר מזירה אחת. גם בזירה הבינ"ל התחוללו מאז ראשית אוסלו שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב. בריה"מ ועימה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקנית.
מתערערת הקונספציה שלפיה נסיגה מן השטח תעניק לישראל מרחב פעולה להגנתה. מבט על עפרה // צילום: אי.פי.אי
הערבים היו אז בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקני על עיראק במלחמת המפרץ ב־1991. ביטויי העליונות האמריקנית הוכחו בממדים הטכנולוגיים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים־מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאי נחיתות אסטרטגית שבה נמצאה הנהגת אש"ף, נסללה הדרך לאוסלו.
בינתיים, במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהיגיון חדש.
אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב למדו איך בכוח נחיתותם מצוי פוטנציאל לחימה היכול לשבש את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה.
בתוך כך, דבר מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי־פלשתיני. בראשית ימי אוסלו ציפו להדדיות של פיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלשתיני בתמורה לוויתור ישראלי הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלשתינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.
ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלשתיני.
אם נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלשתינית הן אינטרס ישראלי, והישראלים נסוגים למען עתידם, למה לפלשתינים להעניק דבר בתמורה? לדידם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.
במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיו"ש תעודד את התגברות המאבק. בהיגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67' בתיקונים קלים לגושי התיישבות (שאינם יותר מ־3% משטחי יו"ש), יהיו בידי ישראל התנאים להגן על עצמה. מעבר להיבטים הביטחוניים, ראויים לעיון דברי עבאס זכי, מראשוני פת"ח, על המניע להסכמתו לפתרון שתי המדינות: "עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו?
"הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את חלומם ההיסטורי. אם היהודים יעזבו מקומות אלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט... יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם", אמר זכי ב־2009 לרשת הטלוויזיה ANB.
עבאס זכי מיטיב להבין את משמעות הממד הרוחני־יהודי כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהיגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו